כצרכן תרבות בהווה דוד מתעניין בתרבות של היהודים בצפון אפריקה בעבר. הוא צולל לתרבות העבר דרך שיטוט וקריאה בעיתונות, מסות, מכתבים, שירים, מחזות תאטרון ורומנים שכתבו גברים, נשים ובני נוער בצפון אפריקה בעברית, בערבית-יהודית ובצרפתית. בקריאה הוא משחזר את ההון התרבותי של קבוצות שונות בקהילה, תוך שהוא חושף יצירות, דמויות וחוגים שנשכחו בתהום הנשייה. דוגמאות לעבודתו ניתן למצוא במהדורות המוערות לספרים "אוטופיה מקזבלנקה" למכלוף אביטאן (2016) וברומן "יוסף פרץ" לאברהם אלבר נבון (2018), בשיתוף עם פרופ' ירון בן-נאה וד"ר קציעה עלון.

דוד רכש את "השכלתו היסודית" – תואר שני ודוקטורט – בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. הוא כתב עבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ' ירון צור, המומחה לתולדות יהודי ארצות האסלאם. עם סיום הדוקטורט הוא נסע לפריז להשתלמות בתר-דוקטורט  ב- Institut national des langues et civilisations orientales, ולאחר מכן המשיך לבית ספר קרייטמן ללימודי מחקר מתקדמים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והיה גם עמית בתר דוקטורט במסגרת קרן גולדה מאיר באוניברסיטה העברית.

עבודת הדוקטורט של דוד ראתה אור באביב האחרון בספר "אור במערב: התרבות העברית במרוקו, 1912–1956 " בהוצאת מרכז זלמן שזר. בספרו הוא בוחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקהילה היהודית במרוקו בתקופה הקולוניאלית, תוך הצגת תהליכי היווצרותה וצמיחתה של רשת תרבות עברית במהלך ארבעה עשורים. הספר דן בהיסטוריה אינטלקטואלית, באידאולוגיות חינוכיות ותרבותיות, בהיסטוריה תרבותית, בפעילותם של סוכני תרבות וביצירתם התרבותית, וכן בדגמים תאורטיים להבנת התהליכים ההיסטוריים, ותורם לחקר ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של העם היהודי במאה ה-20, ובכלל זה לחקר התרבות העברית, שהתמקד עד היום באירופה ובארץ ישראל.

מחקריו בשנים האחרונות מתמקדים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשואה בצפון אפריקה. הוא כתב מאמרים הדנים בתגובה הספרותית של היהודים בעקבות המלחמה. מחקרו מסתמך על יצירות ספרותיות-היסטוריות שנכתבו בשלהי מלחמת העולם השנייה במרוקו בערבית-יהודית ובעברית. היצירות מתארות את המלחמה באירופה, באסיה ובצפון אפריקה, וחלקן מתייחסות לשואת יהודי אירופה. בניתוח משווה הוא מציע שלושה דגמים – שיר הלל, קינה ואוטופיה – שניתן לזהות בהם גישות שונות למלחמה שקיבלו ביטוי בתבניות הספרותיות של היצירות, בנרטיבים, בתכנים וברעיונות שלהן. בנוסף, דוד מתעניין גם בילדוּת ובנעורים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ועל סמך מקורות שכתבו מבוגרים, ילדים ובני נוער הוא דן בסוגיות של ילדות ומציע דגמי ילדות ונערות שהתגבשו בארצות האסלאם מסוף המאה ה-19.

בימים אלו דוד עמל על פרויקט מחקרי חדש. הוא מנתח כמותית ואיכותית ספרים בעברית, בערבית-יהודית ובצרפתית שהודפסו במרוקו או יובאו אליה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ומאפיין את הפועלים בשדה הספרותי במרוקו ובתוכם את הכותבים, המדפיסים, בעלי החנויות, הספריות ועוד. כמו כן, הוא בוחן אילו קשרים חברתיים, תרבותיים ואינטלקטואליים ניהלו גורמים אלה במרוקו עם גורמים מקבילים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, אירופה ואמריקה. מטרתו המרכזית היא להצביע על ההון התרבותי של הקבוצות השונות בקהילה היהודית במרוקו וכפועל יוצא לאפיין את מגוון הזהויות שהתעצבו ועיצבו את דמותה של הקהילה.

למידע נוסף על הספר "אור במערב" ולעיון בהקדמה לספר לחצו כאן.

 

יהונתן מתעניין בשירת ספרד בתור ספרות מסעירה בפני עצמה, בזיקות הגלויות והסמויות שלה לספרות העברית שמן המקרא ועד ימינו, בקשריה העמוקים והמרתקים לאחותה הגדולה – השירה הערבית הקלאסית, ובאופנים שבהם היא מבטאת את מפגש התרבויות המיוחד שהתחולל בספרד בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. בשנה הבאה הוא ילמד את קורסי המבוא לשירה העברית בספרד וכן סמינרים על שירי הים והמסע של יהודה הלוי, על הדרכים לפרש בימינו שירה מימי הביניים, על החיבור התיאורטי שכתב (בערבית!) המשורר משה אבן עזרא על אודות השירה העברית ותולדותיה, וכן קורס השוואתי מיוחד על הזדקנותו של המשורר בשירת ימי הביניים ובשירה העברית המודרנית. 

סטודנטים וסטודנטיות לתואר שני בחטיבה החדשה ללימודי יהדות ספרד והמזרח מוזמנים לקורסים "שאלה של פרשנות: סוגיות באינטרפרטציה של שירת ספרד" ו"עיונים ודיונים בספר עיונים ודיונים: משה אבן עזרא המשורר והתאורטיקן" שיהונתן ילמד בשנת תשפ"ג. לפרטים נוספים על החטיבה החדשה לחצו כאן.

 

ברק בחר ללמוד תואר ראשון במתמטיקה ובפילוסופיה בשל אהבתו לשני התחומים. בלימודי הפילוסופיה הוא התמקד תחילה בהיבטים האנליטיים של הפילוסופיה ובסופו של דבר בחר להתמקד בחקר הבודהיזם. עם סיום התואר הוא נסע להודו, ובשובו החליט להמשיך בלימודי המתמטיקה ובמקביל להצטרף לפרויקט מחקר שעסק בכתובות עבריות מימי הבית הראשון.

את עבודת המאסטר ברק כתב במסגרת בית הספר למדעי המתמטיקה באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' דוד לוין מבית הספר למדעי המתמטיקה ופרופ' ישראל פינקלשטיין מהמכון לארכיאולוגיה.
עבודת הדוקטורט שלו התמקדה במתמטיקה יישומית, בהדרכתו של פרופ' דוד לוין. את השתלמות הבתר דוקטורט הוא עשה בארצות הברית, במחלקה למתמטיקה באוניברסיטת דיוק וביוזמת המידע של רודס (Rhodes Information Initiative). בשנת 2020 ברק זכה במלגת דן דוד על תרומתו לחקר ההיסטוריה בשיטות חישוביות, ובמענק מיוחד מהחברה האמריקנית למתמטיקה - AMS Simons Travel Grant.

במהלך לימודיו לתואר השני התמקד ברק בעבודה מחקרית על אוריינות בתקופת המקרא. למעשה, חקר התחום בחר בו: חבר לספסל הלימודים לתואר הראשון במתמטיקה הצטרף לקבוצת מחקר של ארכיאולוגים ופיזיקאים שעסקה בחקר כתובות עתיקות באמצעים חישוביים והציע לו ולחברה נוספת להצטרף לפרויקט.

ההצעה להתמקד במחקר מתמטי שתהיה לו השלכה על ההבנת התפתחות הכתיבה בתקופת המקרא הייתה כל כך חריגה ומעניינת, וברק החליט שהוא חייב להתמקד בה.

לאחר כמה שנות מחקר והתעמקות בכתובות ובשיפור הקריאות שלהן, ברק ועמיתיו הצליחו לדייק שאלת מחקר העוסקת בבדיקה באמצעות כלים אמפיריים וחישוביים של מידת נפוצות ידע הקריאה והכתיבה במהלך תקופת בית ראשון. ממצאי המחקר מעידים באופן חד משמעי שידיעת קרוא וכתוב הייתה נפוצה בשדרת האדמיניסטרציה הצבאית וכפי הנראה גם בקרב הקצונה הזוטרה בממלכת יהודה בסוף המאה השישית.

בנוסף לחקר תקופת המקרא, ברק מתמקד בחקר סוגיות שונות שקשורות ליצירות אומנות של הציירים הגדולים. בשנים האחרונות גובר והולך השימוש בכלים אנליטיים ולא הרסניים לתיעוד יצירות ומוצגים מוזיאליים אחרים. המידע שנאסף בשיטות הצילום החדשניות הללו מאפשר לעשות אנליזה לחומרים המרכיבים את התמונה (פיגמנטים) וכן לחשוף שלבים מוקדמים יותר ביצירה (סקיצות, גירסאות מוקדמות, ציורים שנמחקו כדי להשתמש שוב בקנבאס). באמצעות מודלים מתמטיים ותכנון אלגוריתמים, ברק ושותפיו מנסים לשחזר את השכבות השונות בציורים וכן לבצע מיפוי של הפיגמנטים ללא הצורך בפגיעה פיזית ביצירות.

בימים אלו ברק עוסק הן במיפוי ההתפתחות של ידע הקריאה והכתיבה בתקופת בית ראשון ושני, הן בהקמת מעבדה לצילום היפר-ספקטרלי במדעי הרוח.
מחקרו בתחום חקר המקרא עוסק באספקטים ויזואליים (תמונות של כתבי יד) מתוך ניסיון להבין את האבולוציה שמתרחשת ב"סקריפט" וכן באספקטים טקסטואלים. הוא שואף לחלץ עדויות מדעיות להתפשטות ידע הקרוא וכתוב במרחב של ישראל הקדום באמצעות מודלים גיאומטריים, למידת מכונה ואנליזה סטטיסטית. במקביל, מטרת המעבדה לצילום היפר-ספקטרלי במדעי הרוח לייצר גישות לא הרסניות לניתוח דיו ופיגמנטים הן בציורים הן בכתובות עתיקות.

לאתר האישי של ברק לחצו כאן. 

 

את צעדיו הראשונים בעולם הספרות עשה גדעון כבר כתלמיד תיכון, אז למד כמה קורסים באוניברסיטת תל אביב, הודות למורתו לספרות בתיכון חדרה עפרה קליין ובסיועה של פרופ' חנה נוה. לאחר שירותו הצבאי השלים תואר ראשון בחוגים לשפה וספרות צרפתית ולספרות עברית באוניברסיטה זו. את התואר השני למד בחוג לספרות עברית בירושלים וכתב עבודת גמר על שירת לאה גולדברג בהדרכת פרופ' אריאל הירשפלד. את הדוקטורט על שירת דליה רביקוביץ, כתב בהנחיית פרופ' מיכאל גלוזמן בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן היה בכמה השתלמויות בתר-דוקטורט בהן אוניברסיטת סטנפורד, מרכז כץ באוניברסיטת פנסילבניה ולבסוף מרכז מנדל סכוליון למחקר רב-תחומי במדעי הרוח והיהדות באוניברסיטה העברית. במקביל שימש עורך ראשי שותף בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים.

עם קליטתו בחוג לספרות עברית זכה גדעון במלגת עזריאלי לחוקרים צעירים. תקציב המחקר הנדיב הנלווה למלגה ישמש אותו לעריכת פרויקט נרחב המשלב שיטות מסורתיות של חקר הספרות ובייחוד שימוש במקורות ביו-ביבליוגרפיים (הן על חיי היוצרים והן על פרסומיהם) עם כלים של מדעי הרוח הדיגיטליים שהוא רכש בסטנפורד.
הפרויקט מבקש לחשוף את "הקאנון שמעבר לקאנון": מאות יצירות מאת מיטב המשוררים והמשוררות העברים במאה העשרים, שפורסמו פעם אחת ויחידה בעיתונים ובכתבי העת, לא כונסו מעולם בְּספר, וכך נשכחו. היצירות שצפויות להתגלות בפרויקט עשויות להתוות היסטוריוגרפיה אחרת – לאו דווקא חלופית, אך בהכרח מורכבת יותר – של השירה העברית במאה העשרים, ושל התרבות הארץ-ישראלית והישראלית.

בקרוב יראה אור הכרך השני (מתוך שלושה) בסדרת רשימות העיתונות של לאה גולדברג בעריכתם של גדעון ופרופ' חמוטל בר-יוסף.
בקובץ החדש – 'יומן ספרותי' כרך ב – עשרות מאמרים פרי עטה שפורסמו פעם אחת ויחידה לפני שבעים ושמונים שנה, וכעת מוצגים מחדש לקהל הקוראים והקוראות.

 

עדינה סיימה את התואר השלישי בלשונות השמיות והספרות השמית בשנת 2000, ועלתה ארצה עם משפחתה באותה שנה.  היא לימדה בחוג ללשון העברית ולשונות היהודים באוניברסיטה העברית משנת 2001 ועד 2011, וב-2011 קיבלה מינוי כמרצה בכיר במחלקה ללשון העברית והלשונות השמיות באוניברסיטת בר-אילן, שם לימדה עד הצטרפותה כפרופסור חבר לחוג ללשון העברית בראשית השנה האקדמית. 

תחום המחקר של עדינה מְשַלב מחקר פילולוגי עם מתודולוגיה בלשנית מודרנית. היא עוסקת במיוחד בפרגמטיקה הבלשנית –  דיציפלינה המטפלת במבעים כפעולות דיבור שמעבירים מידע ומבצעים פעולות בעולם; ובחקר השיחה –  מתודולוגיה המנתחת שיח דבור כסוג של אינטראקציה חברתית.  במחקרה היא מרבה להשתמש בתוכנת אקורדנס, כלי מחקר דיגיטלי עוצמתי שגרם למהפך בחקר העברית המקראית ומגילות ים המלח.

ספרה, Word Order in the Biblical Hebrew Finite Clause, שיצא לאור בשנת 2010, חוקר את סדר המרכיבים התחביריים במשפט, ומראה כיצד הווריאציה בסדר המלים מושכת את תשומת הלב של הקורא לקשרים בין יחידות טקסט, או מצביע על מידע חדש. 

בימים אלו היא כותבת ספר על אינטראקציות של שאלות ותשובות בדיאלוג המקראי. מחקר זה, שיש לו השלכות חשובות לפרשנות המקרא ותרגום המקרא, מראה כיצד הדמויות המקראיות משתמשות באסטרטגיות לשוניות מסוימות כדי להשיג מידע, להציג עמדה, להשפיע על דעות השומע ולהפעיל כוח. לשני פרויקטים אחרים של עדינה יש גם פן היסטורי, והם מיועדים לשחזר את השלב הטרום-מקראי של תופעות לשוניות מסוימות ולחכות אחרי התפתחותן במגילות ים המלח ובעברית הרבנית: מחקר אחד בודק פריטים עם קטביות שליליות, כמו המילה "מאומה", ומחקר שני בודק צירופים מספריים יסודיים וסידוריים.  מחקרים אלו עשויים גם לשפוך אור על היחס בין העברית החדשה לתקופות הקלאסיות שקדמו לה.

 

לעבר תפקיד מכריע בעיצוב ההווה של כל יחיד וכל קבוצה. כיום ברור כי גם להווה תפקיד מכריע בעיצובו של העבר, וכי העבר משתנה לא פעם בשל מגמות פוליטיות, דתיות או חברתיות. בשנים האחרונות חל גידול ניכר בעיסוק המחקרי הן במקומו של העבר בהווה, הן במקומו של ההווה בעיצוב זיכרון העבר.

סוגיות אלו נבחנות במגוון דיסציפלינות במדעי הרוח והחברה, ונחקרות על ידי חברי הקבוצה שעוסקים בחברות קדומות, ומציבים במוקד מחקרם על העבר פרספקטיבה מחקרית ייחודית: "העבר של העבר". כלומר, חברי הקבוצה בוחנים כיצד חברות קדומות תפסו ותיארו את ה"עבר"; איזה מקום היה לו בהווה שלהם ואיזה מקום היה להווה שלהם בעיצוב ה"עבר". מבט כפול זה אחורה מספק נקודת תצפית רבת ערך שמאפשרת הבנה מעמיקה יותר של "ההווה" של כל אחת מן הקבוצות הנחקרות.

באמצעות העיסוק המגוון בתקופות, בחברות ובאזורים שונים בתכלית זה מזה הנבדלים גם בשפות, בספרויות ובמתודולוגיות, פועלים החוקרים והחוקרות בקבוצה לאפיון מודלים על זמניים של "עיצוב הזיכרון".

מטרתה המרכזית של הקבוצה היא לזהות את ההשפעה שיש לגורמים, להקשרים ולסיטואציות שונות על ההתגבשות ואופני הביטוי של "זיכרון העבר" בקרב קבוצות שונות ובהקשרים היסטוריים וסוציו-פוליטיים שונים. סביב החוט המקשר הזה הקבוצה עוסקת במספר סוגיות מוגדרות, מתוך שלל ההיבטים הנוגעים ל"עבר בעבר" ובהם: סיפורי ראשית העוסקים ב"זיכרון" של העבר הרחוק והנוגעים למוצאן של קבוצות, שושלות, מוסדות הנהגה או ייסודם של אתרים כגון ערים, ארמונות ומקדשים; רצף ושינוי – תודעה של רצף או של שינוי ביחס ל'עבר', או יצירת אשליה של רצף (או שינוי) בנסיבות היסטוריות שונות; וזיכרון ו(ה)שכחה – דמויות, אירועים ומקומות בעבר (אמיתיים או מדומיינים) שהקבוצות הנחקרות "זוכרות" לעומת אירועים שהתעלמו מהם עד שנשכחו, הודחקו והושכחו במתכוון.

הקבוצה נפגשת מדי שבוע במרכז מנדל סכוליון. בחלק מהמפגשים מציגים חברי הקבוצה את מחקריהם, דנים בהם יחד, חושבים על הקשרים משותפים ומעלים רעיונות חדשים המעשירים את מחקריהם של כל החברים. במפגשים אחרים, הקבוצה מארחת חוקרים שונים ממגוון דיסציפלינות, כגון היסטוריה, לימודים קלאסיים, מקרא, שפה וספרות ערבית ועוד, שנותנים נקודת מבט נוספת על 'העבר בעבר' מתוך המחקר שלהם. לעיתים הקבוצה גם נפגשת מחוץ לקמפוס לסיור או למפגש מיוחד: תצפית על העיר העתיקה והר הזיתים לצד דיון על התגבשות מסורות הר הזיתים בקרב יהודים, נוצרים ומוסלמים. בנוסף, השנה הקבוצה מארגנת סיור דו-יומי לעמק יזרעאל בעבור מרכז מנדל סכוליון בכללותו ובו חברי הקבוצה ישתפו את חברי המרכז בגישות שונות לזיכרון ול'עבר בעבר' של האזור. בשנה הבאה, הקבוצה עתידה לקיים כנס בנושא 'העבר בעבר' ולפרסם בעקבותיו קובץ מאמרים שיסכם את פעילות הקבוצה ויחשוף את תחומי עיסוקה לקהלים נוספים.

הנוסחאות הללו כוללות בדרך כלל השבעות של שמות קדושים ומלאכים ושימוש בנוסחאות מאגיות לשם השגת מטרות שונות. הקערות שימשו בעיקר להגנה מפני שדים ומפני נזקי אדם – קללות, כישופים ונדרים. ישנן גם קערות שהיו מיועדות לשימוש רפואי, להצלחה בפרנסה, לגרימת נזק לאדם אחר, להשבחת יין ועוד. הקערות נמצאו כמעט תמיד כשהן קבורות עם פנים הקערה כלפי מטה, ובדרך כלל נטמנו במקומות שונים ברחבי הבית כמו מתחת לאסקופה או מתחת לחדרים שונים.

אביגיל למדה לתואר ראשון ולתואר שני בחוג לתלמוד בפקולטה שלנו, וכתבה תזה על "תרומתן של קערות ההשבעה לחקר התלמוד הבבלי" בהדרכתו של פרופ' מנחם כהנא. את עבודת הדוקטורט שלה "על פי הדיבור: משפט ומאגיה בספרות חז"ל ובממצאים מן התקופה" – שצמחה מתוך עניין במחקר התלמוד מול התרבות החומרית, ובחקר חיי היומיום של יהודים בעת העתיקה – היא כתבה באוניברסיטת תל אביב (2019), בהדרכתם של פרופ' גדעון בוהק ופרופ' ישי רוזן-צבי. לאחר מכן אביגיל הייתה עמיתה בתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית. בימים אלו היא מעבדת את גרסת הספר של הדוקטורט, שעתיד לראות אור בהוצאת יד בן-צבי.
 

בעבודתה טענה אביגיל כי בספרות היהודית העתיקה ישנו קשר הדוק ומפתיע בין משפט ומאגיה: מצד אחד, הקערות המאגיות רוויות בשפה משפטית ובלשון שטרות, ומנגד, מונחים הלכתיים מספרות חז"ל טעונים לא פעם במשמעויות מאגיות. אביגיל טוענת כי שבירת המחיצות בין מאגיה למשפט יכולה להביא להבנה מורכבת ועשירה יותר של החברה היהודית העתיקה – החל בהבנה מקומית של מושגי יסוד כמו שבועה, נדר ושטר; דרך הבנה של מבנים חברתיים כמו המשפחה, הקהילה וההנהגה הרבנית; וכלה בחשיבה רחבה יותר על המבנה המרובד של החברה היהודית בבבל. דוגמה לכך אפשר למצוא במאמר שאביגיל פרסמה שבו היא דנה בזהותם של כותבי הקערות. לטענתה, דרך ההתעמקות בלשון הקערות ובהיבט החומרי שלהן, אפשר ללמוד שכותביהן היו בעלי ידע ייחודי המתאים לשכבה מקצועית משכילה ומגוונת של סופרים, וכי לא נכון לזהות את הקערות עם מכשפים שפעלו בשולי החברה.

בימים אלו אביגיל עוסקת בפרויקט מחקר שנוגע בשימוש במקורות המאגיים כמקור ללימוד היסטוריה חברתית של יהודים בשלהי העת העתיקה. במחקרה הנוכחי היא בוחנת את חיי היומיום של יהודים בבבל, היחס בין קבוצות יהודיות לקבוצות לא יהודיות, וכן סמכות רבנית וקיומן של אליטות שאינן רבניות.
בשנת הלימודים הבאה (תשפ"ג, 2022/23) אביגיל תהיה חברה בקבוצת מחקר במרכז מנדל סכוליון שתעסוק ב"מיפוי מחדש של אליטות בשלהי העת העתיקה: יהודים, נוצרים ופגאנים" יחד עם ד"ר אבנר אקר, פרופ' מארן ניהוף וד"ר יקיר פז.

 

 

הדר התוודעה לתחום זה לראשונה בהיותה סטודנטית בתוכנית "רביבים" בפקולטה שלנו, בקורס של פרופסור רחל אליאור שהפגיש אותה לעומק עם השבתאות – תנועה משיחית שחוללה סערה בעולם היהודי באמצע המאה ה-17 והמשיכה לאתגר אותו במשך דורות. הדר הסתקרנה במיוחד מענפיה המאוחרים של התנועה אשר חסידיה שברו את נורמות החברה היהודית וחלקם אף המירו דתם לאסלאם תוך יצירת קהילות חשאיות שמיזגו תורות קבליות, פולקלור יהודי-ספרדי וזיקה עמוקה לתרבות המוסלמית עות'מאנית.

את עבודת הדוקטורט כתבה הדר בחוג למחשבת ישראל בהנחייתו של פרופ' פאבל מצ'ייקו ובמסגרת תוכנית הדוקטורנטים של בית ספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח. באמצעות שילוב בין גישה רב-תחומית ופרספקטיבה היסטורית בין-תרבותית, היא בחנה ופענחה לראשונה באופן כוללני ומקיף קורפוס עצום של מאות שירי פולחן מיסטיים רב-לשוניים (הכתובים בלאדינו, תורכית עות'מאנית, עברית וארמית). ממצאי מחקרה מציעים פריזמות חדשות להבנת תולדות השבתאות ומראים כיצד עולם הסוד השבתאי שופך אור על תהליכים היסטוריים חברתיים ותרבותיים רחבים יותר בחברה העות'מאנית הסובבת.

מחקריה הנוכחיים במרכז מנדל סכוליון מרחיבים מבחינה כרונולוגית ותמטית את עבודתה הקודמת. בפרויקט אחד היא בוחנת את יחסי הגומלין בין מיסטיקה ומודרנה בחברה העות'מאנית המאוחרת ומראה כיצד מחד קהילות אזוטריות התעצבו מחדש לנוכח התפתחויות מרחיקות לכת של מודרניזציה במרחב העירוניים במזרח התיכון מחד, ואיך מציאות החיים המודרנית התגבשה תוך הכלה ושימור של יסודות מיסטיים במחשבה ובפרקטיקות יומיומיות מאידך. במחקר נוסף הדר מתחקה אחר תהליכי אקולטורציה של קהילות מגורשי ספרד בקרב אוכלוסיות תורכיות וערביות מוסלמיות במאות ה-16–17, באמצעות בחינה של מסורות שירה ומוזיקה בזיקה לתרבות פופולרית בת-זמנן.

הדר מסכמת את חוויית ההשתתפות בתוכנית המלגות של סכוליון כזכות מעשירה ומתגמלת מאין כמוה: התוכנית מהווה מעין חממה אקדמית שמעניקה תנאים מיטביים להתפתחות מקצועית משמעותית, ומשלבת ליווי ותמיכה בקידום יוזמות ויעדים מחקריים עם התנסות בהוראה אוניברסיטאית. בנוסף, השהות היומיומית במרכז סכוליון מאפשרת לה לקחת חלק בקהילה רב-גונית של חוקרות וחוקרים שמייצרת פעילות אינטלקטואלית תוססת בבית אקדמי חם ומפרה.

​​​​​​מארן ניהלה פרויקטים רבים שנתמכו על ידי הקרן הלאומית למדע ועומדת משנת 2019 בראש קבוצת מחקר ב"כרונוי" – המרכז הבין-תחומי על שם איינשטיין בברלין. קבוצת מחקר חדשה בהובלתה תחל בסתיו 2022 את פעילותה במרכז מנדל סכוליון ותעסוק ב"גיבוש אליטות מקומיות בשלהי העת העתיקה: בין מערב למזרח".

מארן פעילה כעורכת אסופת מאמרים, סדרות ספרים, כתבי עת ולקסיקון לעת העתיקה ולראשית הנצרות. היא עורכת של "מחקרי ירושלים במחשבת ישראל" ויסדה סדרת ספרים בשם "תרבות, דת ופוליטיקה בעולם היווני-רומי".

לאתר האישי של פרופ' מארן ניהוף לחצו כאן.

יונתן דקל-חן מחזיק בקתדרה בחקר יהדות בריה"מ ומזרח אירופה ע"ש הרב אדוורד סנדרו באוניברסיטה העברית, והוא חבר סגל בחוג להיסטוריה כללית וגם בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו. בשנת הלימודים תשפ"א הוא משמש כעמית אורח במרכז בילדנר (BILDNER) לחקר עם ישראל באוניברסיטת רטגרס בארה"ב. מחקריו פורסמו בבתי הוצאה לאור באוניברסיטת ייל, אוניברסיטת אינדיאנה, מאגנס ובשורה ארוכה של כתבי עת מובילים בחו"ל. דקל-חן חוקר היסטוריה חקלאית, טרנס-לאומיות, היסטוריה יהודית, יחסים בינלאומיים, פילנתרופיה, דיפלומטיה לא-פורמלית (non-state diplomacy) והגירה בעולם המודרני. 

להיסטוריה החקלאית פנים רבות. עד להשלמת תהליך המודרניזציה בכל אזור ואזור בעולם, רוב האוכלוסייה התקיימה מעבודת האדמה. למעשה, עד לראשית העיור בעקבות תהליכי המודרנה, מרבית אוכלוסיית העולם חיה בכפר והתקיימה מחקלאות.
על פי אסכולת המודרניזציה, השגשוג העירוני, התיעוש והתפתחות ההשכלה מתאפשרים רק לאחר התמקצעות בחקלאות. גם בימנו, חלקים ניכרים מהאנושות עדיין מתפרנסים בעיקר מעבודת האדמה, כך שההיסטוריה החקלאית היא למעשה היסטוריית האדם וסביבתו.

יונתן זכה לאחרונה בפרס ורנון קרסטנסן (Vernon Carstensen) למאמר הטוב ביותר בשנת 2020 שהתפרסם בכתב העת Agricultural History. במאמרו Putting Agricultural History to Work: Global Action Today from a Communal Past הוא גיבש מסקנות מְחקר ההיסטוריה הארוכה של החקלאות היהודית המודרנית בארץ ובתפוצות כדי להציע פתרון תפעולי חלקי למצוקת הפליטים שנוצרה בעקבות האביב הערבי, מלחמת האזרחים בסוריה ומשברים נוספים בעשור האחרון, במיוחד בדרום הגלובלי.

על הקשר בין החקלאות היהודית הקולקטיבית למצוקת הפליטים בראשית המאה ה- 21 קראו כאן

יקיר למד לתואר ראשון בחוגים לפילוסופיה וללימודים קלאסיים בפקולטה שלנו, וכן בתוכנית אמירים. בתואר השני ובדוקטורט הוא הצטרף לחוג לתלמוד, אך בה-בעת התעמק גם בספרות הקלאסית, בספרות המזרח הקדום ובספרות הנוצרית הקדומה. במהלך לימודיו הוא גם שהה כמה שנים באוניברסיטאות שונות בחו"ל בעיקר בגרמניה, באיטליה ובארצות הברית.   

עבודת הדוקטורט שלו השוותה באופן שיטתי בין פרשנותם של חז"ל למקרא לבין הפרשנות היוונית העתיקה לאיליאדה ולאודיסיאה, שנכתבה בתקופה ההלניסטית והרומית. באופן זה הוא הצלח לשלב בין שני תחומי העניין המרכזיים שלו – ספרות חז"ל והספרות הקלאסית.

בעבודתו הוא טען שאפשר להצביע על הדרכים השונות שבהן השפיעה הפרשנות היוונית באופן עמוק ומהותי על גישתם הפרשנית של חז"ל. למעשה, לא ניתן להבין את הופעתם של קבצי המדרשים הערוכים ואת חלק מהנחות היסוד הפרשניות שעומדות בבסיסם ללא הכרות עם הפרשנות ההומרית בת הזמן.  הפרשנות היוונית – כמייצגת של השיח הספרותי, הרטורי, הלשוני והדידקטי בן הזמן – השפיעה גם על אופני ארגון הידע, דרכי הלימוד, תפיסת הטקסט הקנוני ותפקיד הפרשן אצל החכמים. החכמים, כך הוא טען, היו שותפים במידה רבה לשיח הפרשני בן זמנם.

עבודת הדוקטורט הניחה למעשה את התשתית שאפשרה ליקיר ללמד הן בחוג לתלמוד הן בחוג ללימודים קלאסיים. כיום הוא ממשיך להתמקד במחקרים משווים בין ספרות חז"ל לבין ספרויות שונות בנות התקופה – בעיקר לחוק הרומי ולספרות שנכתבה בסורית (ארמית-נוצרית).

פרויקט המחקר הראשי  שבו הוא עוסק כעת נתמך על ידי קרן עזריאלי ומתמקד בקהילות היהודיות באימפריה הסאסאנית מחוץ לבבל (מרכז עיראק של ימינו) בתקופת התלמוד. אנחנו יודעים מעט על הקהילות היהודיות האלה, והמעט שכן ידוע לנו מגיע לרוב אך ורק מהתלמוד הבבלי. לאור זאת, עלינו לשוב ולהזכיר לעצמנו כי התלמוד הבבלי כשמו כן הוא – תלמוד שחובר בבבל, מחוז לא גדול במרכז מסופוטמיה. מחוז זה, עם כל חשיבותו, היווה רק חלק קטן ביותר מהאימפריה הסאסאנית אדירת-הממדים שהשתרעה מהרי הקווקז בצפון למפרץ הפרסי בדרום, ומצפון הודו במזרח לסוריה במערב, כשבחלק גדול מהאזורים הללו היו קהילות יהודיות משמעותיות. למרות היקפו העצום, הרי שהתלמוד הבבלי הינו בסופו של דבר יצירה של אליטה דתית ואינטלקטואלית מסוימת שהייתה תחומה ברובה במספר ישובים המצויים באזור גאוגרפי מצומצם יחסית. לאליטה זו היו אינטרסים, מטרות ומגמות משלה. בין השאר הקדישו חכמי בבל מאמץ רב ביצירת גבולות של יוחסין ובגיבוש סטריאוטיפים כלפי חבלי ארץ שונים – סטריאוטיפים שסייעו לחזק ולהבנות את הזהות המקומית של יהודי בבל ואת עליונותם התורנית, המוסרית, והגנאלוגית ביחס ליהודים מאזורים אחרים. בהיעדר מקורות ישירים, עלינו להשתדל ולהבין את הנסיבות ההיסטוריות, הפוליטיות, הכלכליות והדתיות שעשויות היו להשפיע על הקהילות הללו ולעצב אותם. השימוש במקורות חיצוניים לתלמוד –  גם אם הם אינם עוסקים ישירות ביהודים –  לצד מודעות להטיות המובנות של התלמוד הבבלי בתיאורי היהודים מחוץ לבבל, עשויים לתרום תרומה משמעותית לשחזור של המגוון היהודי ברחבי האימפריה הסאסאנית.

 

האפשרות לקרוא תעודות מחיי היום יום של אנשים מן השורה, שחיו לפני כמעט אלף שנים, הובילה את עודד להתעניין בגניזה הקהירית. העולם האסלאמי בימי הביניים היה עולם קוסמופוליטי שבו אנשים, חפצים, טקסטים ורעיונות חצו גבולות פוליטיים ודתיים בקלות יחסית. בתעודות גניזה אנחנו רואים את ההתמודדות היומיומית של יהודים באתגרים ובאפשרויות שזימן להם העולם המרתק והרבגוני הזה.

עודד התעניין תחילה בנישואי מרחק: בעלים רבים עזבו את משפחותיהם לתקופות ארוכות למסחר ולפרנסה והוא ביקש לדעת איך בני הזוג, משפחותיהם והקהילה התמודדו עם הפירוד הגיאוגרפי. נושא זה הוביל אותו לעסוק בעבודת הדוקטורט שלו בהנחיית פרופ' מרק כהן גם בסכסוכי נישואים באופן כללי, ומשם קצרה הדרך למגוון רחב של סוגיות נוספות במשפט ומגדר: מה הייתה החוויה של נשים יהודיות במערכת המשפט היהודית במצרים? מה היו דרכי הפעולה של נשים בזירה המשפטית? למה כל כך הרבה נשים יהודיות פנו לערכאות מוסלמיות בסכסוכים דווקא כנגד הגברים הקרובים להם ביותר?

חלק משמעותי של מחקרו של עודד עוסק בפרסום תעודות חדשות מהגניזה הקהירית ובהנגשה של טקסטים עתיקים לקהלים מודרניים – מלאכה לא פשוטה אך יש בצידה סיפוק רב. 

גם דרכו האקדמית של עודד התאפיינה במעברים ובגלגולים רבים. את תקופת הלימודים מהתואר הראשון ועד קבלת הדוקטורט הוא חילק בין ירושלים לניו ג'רזי (לרבות שנה אחת מעניינת ומעצבת במיוחד באוניברסיטת אוקספורד). אחרי הדוקטורט, הוא השתלם בשלושה פוסטים (השתלמויות בתר דוקטורט): באוניברסיטת דיוק שבצפון קרולינה, במכון הישראלי ללימודים מתקדמים בגבעת רם ובתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית. 

בימים אלו עודד מתמקד בשני מחקרים חדשים; הראשון עוסק בחלפון בן מנשה, סופר בית הדין היהודי בשנים 1100 – 1138 . גניזת קהיר שימרה מאות רבות של מסמכים משפטיים בכתב ידו, מכתבים ממשפחתו, מכתבים שכתב עבור אנשים אחרים וקטעים ספרותיים. השילוב של תעודות מסוגים שונים מאפשר לנו לשחזר את עולמו של סופר בית הדין ולשלב מתדולוגיות מסורתיות כגון מיקרו-היסטוריה יחד עם גישות חדשות יותר כגון ניתוח רשתות חברתיות. עודד מקווה שמן המחקר על איש ימי הביניים דוגמת חלפון יתפתח פרויקט נוסף על תפיסות ופרקטיקות של גברויות יהודיות בעולם האסלאם בימי הביניים. בתעודות הגניזה, כך הוא מקווה להראות, אפשר להבחין במודלים שונים של גברויות, כאשר הגבריות ההגמונית מבניהן היא זו המדגישה שייכות ומחויבות למעגל המשפחתי, לשותפויות מסחריות, למעגלי לימוד ולכלל הקהל.

למעשה, עודד כבר החל לעסוק בגברויות השונות בקרב יהודי ארצות האסלאם במספר מחקרים, הראשון שבהם יצא לאחרונה לאור בכתב העת Journal of the Economic and Social History of the Orient.

בתמונה: מכתב בקשה בערבית יהודית של אישה ענייה שבעלה נזרק לכלא על כך שלא שילם את מס הגולגולת במשך שנתיים. האישה פונה אל ראש היהודים, שמואל בן חנניה (1140 – 1159) בבקשה לתמיכה כלכלית. (התמונה באדיבות ספריית האוניברסיטה של פנסילבניה. מספר המדף של המכתב: Halper 379.)

 

ד"ר דודו רוטמן הצטרף השנה לסגל התוכנית ללימודי פולקלור ותרבות עממית ולחוג לספרות עברית בפקולטה שלנו. הוא חוקר את כל היצירות העממיות שהמשותף להן טמון בהיותן יצירות שאינן משויכות למחברים מסוימים (ספציפיים) אלא לחברות שמוסרות אותן, ולכן היצירות גם משתנות ככל שהחברות עצמן משתנות. מכאן, שבהבנת משמעות היצירות הללו יש בה כדי לתרום להבנת הצדדים הבלתי מוכרים והלאו דווקא מדוברים בחברות הנחקרות.

דודו התמחה בתחום הספרות העממית היהודית באוניברסיטת תל אביב, ובמיוחד בספרות של הקהילות היהודיות השונות בימי הביניים ובראשית העת החדשה. עבודת הדוקטורט שלו וספרו שהתבסס עלייה הוקדשו לחקר תפקודם של יסודות מופלאים – מפלצות, שדים, מחוזות קסומים וכו׳ – בסיפורת היהודית אשכנזית בשיאם של ימי הביניים.

בימים אלו דודו עובד על שני פרויקטים במקביל; הוא מתמקד באופן שבו התעצבו פולחני רחל אמנו וקברה בחברה הישראלית של העשורים האחרונים, ובוחן כיצד התהליכים הגאו-פוליטיים שעברו על האזור –  ובהם הסכמי אוסלו, רצח רבין ובניית גדר ההפרדה – השפיעו על הפולחנים הללו ועל מרכיב הסיפורת העממית בהם. 

כמו כן, הוא מוביל מחקר משותף עם ד״ר אוריה כפיר מאוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמימון הקרן הלאומית למדע, שבוחן את האופן שבו עוצבו המשוררים העבריים הגדולים של ספרד בימי הביניים (יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא, שמואל הנגיד ושלמה אבן גבירול) כגיבורי ספרות ותרבות. למעשה, הפרויקט מתמקד בדינמיקה של ״שם המחבר״ שלהם לאורך כאלף שנים.

דודו וכפיר פרסמו לאחרונה מאמר על המסורות העממיות שמחברות בין יהודה הלוי לאברהם אבן עזרא. לתקציר המאמר לחצו כאן. 

במהלך לימודיה לתואר הראשון בארכיאולוגיה באוניברסיטה שלנו הדס נחשפה לפוטנציאל האתנוגרפי העצום הטמון בספרות חז"ל, אף על פי שעיקר מטרתה לפסוק הלכה, ולכך שישנן מעט מאד מחקרים שמשלבים בין ידיעות ארכיאולוגיות לספרות חז"ל. על מנת לרכוש כלים לחקר הספרות התלמודית, המשיכה הדס  לשנת השלמות בחוג לתלמוד ולאחר מכן לתואר שני בתוכנית המצטיינים בשלהי העת התיקה ומורשתה.

התזה שלה, בהנחיית פרופ' עוזי ליבנר (שהיה מלגאי מנדל סכוליון לבתר דוקטורט וכיום חבר בקבוצת המחקר "העבר בעבר" במרכז מנדל סכוליון), עסקה  במספר מרכיבים של בית המגורים הארץ ישראלי ומה ניתן ללמוד על אודותם באמצעות השוואה בין הממצא החומרי לספרות חז"ל.  בין היתר – הציעה הדס במחקרה זיהוי חומרי למונח "חדות" שמופיע בספרות חז"ל ושמשמעותו אבדה במרוצת הזמן. הסתבר שמדובר במתקן אחסון תת-קרקעי, שנפוץ בארץ-ישראל בתקופה הרומית הקדומה. הדס אף כתבה מאמר בנושא (בשיתוף מנחה העבודה) שעתיד לצאת לאור.  

עבודת הדוקטורט –  בהנחייתם של חוקרי המכון לארכיאולוגיה פרופ' זאב וייס (חבר קבוצת המחקר "שולחנות ערוכים: אכילה, גבולות ומעברים בין-תרבותיים" במרכז מנדל סכוליון) ופרופ' עוזי ליבנר –   עוסקת בייצור ובצריכה של לחם בארץ ישראל הרומית, במתודה המשווה בין הממצא הארכיאולוגי לבין ספרות חז"ל הארץ ישראלית, לצד בחינה של מקורות ספרותיים נוספים מן התקופה הרומית, אוסטרקונים, עדויות אפיגרפיות ותיאורים אמנותיים.

מטרת המחקר להבין כיצד התנהלה כלכלת הלחם של ארץ ישראל, את אופן צריכתו בסעודה, וכן לעמוד על קשרים חברתיים, כלכליים ותרבותיים בין התושבים היהודים, הפגאניים והנוצרים של הארץ, ובינם לבין אזורים שונים באימפריה. 

ההשתתפות בקבוצת המחקר מהווה בעבור הדס חוויה מעצימה ומעשירה. מטרתה של הקבוצה לחקור את האופן שבו גבולות תרבותיים וחברתיים מובנים באמצעות פרקטיקות של אכילה ואי-אכילה. חברי הקבוצה מזמינים הרצאות אורח ממרצים שעוסקים בתחומים שמעניינים אותם כקבוצה, ובנוסף משתפים אחד את השני במחקרים האישיים בתחום.

 

ד"ר טניה ורטמן כתבה את עבודת הדוקטור שלה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים בהדרכתם של פרופ' משה אידל וד"ר קטרינה ריגו בנושא "צורות האֵרוס האפלטוני בזוהר: מטמורפוזות של המטפיזיקה היוונית העתיקה בקבלה של המאה ה-13".

במהלך לימודיה לדוקטורט זכתה במענקי הצטיינות מטעם ה-Studienstiftung des deutschen Volkes  ומהמכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית. עם סיום עבודת הדוקטור זכתה טניה במענק הצטיינות מקרן הזיכרון לתרבות יהודית, בפרס הצטיינות ע"ש פרופ' שלמה פינס ובמלגת בתר-דוקטור של האקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, והייתה עמיתת פולונסקי בשנים 2020-2018.

לפני לימודי הדוקטורט למדה טניה פילוסופיה ומוסיקולוגיה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה. עבודת המ"א שלה התמקדה בפילוסופיה היוונית העתיקה ונכתבה בהדרכתו של פרופ' ינס הלפוואסן. לצד לימודיה אלה, היא למדה גם במכון למדעי היהדות בהיידלברג, והיא בוגרת האקדמיה למוסיקה של מנהיים בהתמחות בפסנתר

לצד העניין בהיסטוריה של הרעיונות הפילוסופיים ודרכי גלגולם מן הפילוסופיה היוונית אל ההגות המוסלמית והיהודית בימי הביניים, עוסקת טניה בבחינת יחסי הגומלין שבין התפיסות הפילוסופיות והמיסטיות, ובדרכי התבטאותם בספרות הפילוסופית והמיסטית בימי הביניים בעולם היהדות ובעולם האסלאם. שני היבטים אלה במחקריה באים לידי ביטוי בכמה מפרסומיה בשנים האחרונות, כגון במאמרה על המקורות של דימוי הנשיקה בזוהר שראה אור בכתב העתHarvard Theological Review  ובמאמרה "וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק: דירוג רגשי האהבה אצל רמב"ם ומקורו אצל אלע'זאלי" בכתב העת תרביץ.

 

רות שטרן היא דוקטורנטית בחוג ללשון העברית, מלגאית נשיא המדינה למצוינות ולחדשנות מדעית ומלגאית רוטנשטרייך בתוכנית הדוקטורנטים בבית הספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח. עד השנה האחרונה הייתה חברה בקבוצת הERC "התהוות העברית החדשה כמקרה בוחן של אי רציפות לשונית" EMODHEBREW בראשות פרופ' עידית דורון ז"ל, שפעילותה הסתיימה בטרם עת. היא החלה את דרכה האקדמית באוניברסיטה העברית בחוג ללשון העברית ובחוג להיסטוריה של עם ישראל, והמשיכה בה לתואר שני ולתואר שלישי בהנחיית פרופ' יעל רשף. נוסף על אלה, רות עובדת במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית.

עבודת הדוקטור של רות מתמקדת בהתגבשות מִשְׁלַב הכתיבה הרשמית בעברית החדשה. המחקר מתבסס על לשונם של מכתבים רשמיים שנשלחו לוועד הלשון או נשלחו ממנו בראשית המאה ה-20, ובודק את מקורותיו ההיסטוריים ואת תהליך ההסדרה וההאחדה שחל במשלב זה בעברית החדשה המוקדמת.

העבודה מראה שהתגבשות המשלב התאפשרה בזכות שני גורמים עיקריים: ראשית, תהליך היצירה של המשלב הרשמי בעברית החדשה התאפשר הודות לחזרה אל הדיבור בעברית, ולכן עקבותיו ניכרים בעיקר במכתבים שנכתבו בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. שנית, אמנם משלב זה היה חדש בעברית אך יצירתו התאפשרה הודות לרצף הכתיבה העברית לאורך תקופת הביניים, כשהעברית לא הייתה שפת אימו של איש. בידי הכותבים היו נתונות נוסחאות אפיסטולריות שונות שנקלטו ושימשו בעברית לאורך תקופת הביניים. נוסחאות אלה הקלו על יצירת המשלב החדש, ותפקידה של העברית החדשה היה בעיקר בהסדרתן ולא ביצירתן יש מאין.

אנדראס לנרץ הוא היסטוריון חברתי-תרבותי שחוקר את חיי היום יום של יהודי צפון אירופה בימי הביניים. הוא למד היסטוריה, פילולוגיה ויידיש באוניברסיטת טריר בגרמניה. לימודי היידיש פתחו בעבורו צוהר לתרבות ולהיסטוריה היהודית, ועוררו את סקרנותו להקדיש את המשך לימודיו לחקר התרבות הזו.   

אנדראס כתב את עבודת הדוקטורט שלו במכון אריה מיימון שבאוניברסיטת טריר, בהנחייתם של פרופ׳ אלפרד הברקמפ ופרופ׳ לוקס קלמנס, בנושא ״חותמות יהודיות באימפריה הגרמנית בימי הביניים״. עבודתו שילבה היסטוריוגרפיה ימי ביניימית כללית והיסטוריוגרפיה יהודית עם חקר התרבות החומרית. בעבודתו הוא הראה שהיהודים לא נזקקו לחותמות לצרכים פנים קהילתיים מכיוון שהם חתמו על מסמכים שונים בעברית (בין אם על חוזים כלכליים או על שטרות גט, כתובות וכיוצא באלה). אבל כאשר הם היו צריכים לחתום על מסמכים וחוזים עם הנוצרים, הם נדרשו לחותמות כפי שהיה נהוג בגרמניה בעת ההיא, ולעיתים הם אף הוסיפו לחותמות הרשמיות גם את חתימותיהם בעברית. אנדראס הראה גם שהשימוש בחותמות בקרב יהודים אמידים התפתח במקביל לצורך בחותמות אצל שכניהם העירוניים. אחת השאלות המרכזיות שהעסיקו אותו הייתה כיצד נוצרו החותמות האלה, האם בידי בעלי מלאכה יהודים או נוצרים.

שאלה זו הובילה את אנדראס למחקרו הנוכחי שמתמקד בבעלי מלאכה ואמנים יהודים בצפון אירופה בימי הביניים. איך למדו היהודים את האמנויות שלהם? איזה סוג של שתוף פעולה היה בינם ובין שכניהם הנוצרים? באילו מקצועות הם עסקו ומדוע? ראשיתו של מחקר זה בהצטרפותו של אנדראס לקבוצת המחקר של ה-ERC ״מעבר לאליטה: חיי יום יום של יהודים באירופה הצפונית בימי הביניים״ בראשות פרופ׳ אלישבע באומגרטן. העבודה המשותפת עם חברי וחברות הקבוצה אפשרה לו להעמיק את ידיעותיו על חיי היום יום של יהודי אשכנז, והקנתה לו כלי מחקר חדשים לרבות היכולת לקרוא ולפרש מקורות עבריים מהתקופה.

ספרו של אנדראס על החותמות היהודיות יצא לאור בגרמנית ממש בימים אלו (נובמבר 2020) והוא כבר טורח על כתיבת ספרו החדש על בעלי המלאכה והאמנים היהודים בצפון אירופה בימיי הביניים.

 

ד"ר יהונתן ורדי הוא עמית מחקר לבתר דוקטורט במרכז מנדל-סכוליון למחקר רב תחומי במדעי הרוח והיהדות. הוא החל את דרכו האקדמית כתלמיד החוג לספרות עברית ותוכנית 'אמירים' באוניברסיטה העברית, והמשיך בה לתואר שני ולדוקטורט בהנחיית פרופ' שולמית אליצור. הוא מומחה לשירה העברית שחוברה בספרד המוסלמית בימי הביניים, ובמיוחד לשירתו של ר' שמואל הנגיד (1056-993), איש אשכולות שחי לפני אלף שנה והיה שר בכיר ומפקד צבאי בממלכת גרנדה, רב ופוסק הלכה, בלשן עברי ופרשן מקרא, וכמובן גם אחד מגדולי המשוררים העבריים בכל הדורות.

 

בשנים האחרונות יהונתן שוקד על הכנת מהדורה חדשה של ה'דיואן' – ספר השירים של הנגיד. הוא נסמך על כתבי יד רבים מימי הביניים, שמקורם במצרים (ב'גניזה הקהירית' המפורסמת ובגניזות אחרות), בתימן, באירופה, ובקהילות הספרדיות שישבו באימפריה העותומנית. מעניין לציין שכתבי יד שמקורם בספרד – מקום חיבורו של הספר – לא שרדו בכלל.

 

לדבריו, המהדורה האחרונה שבה הודפס ה'דיואן' של הנגיד יצאה לאור לפני חמישים שנה והיא אינה מעודכנת מבחינות רבות. הוא בוחן אפוא מחדש את שאלות היסוד של הספר – אילו שירים באמת חיבר הנגיד, מהו הנוסח המדויק שלהם, איך יש להבין ולפרש אותם. בין השאר הוא גילה ופרסם כמה שירים חדשים שהיו עד כה גנוזים בכתבי היד, וכן הוכיח ששמואל הנגיד הוא המחבר האמיתי של כמה שירים שיוחסו למשוררים אחרים. יהונתן הראה כי השיר 'כתב סתיו בדיו מטריו וברביביו', אחד השירים הידועים ביותר כיום מן השירה העברית בספרד, לא חובר – כפי שנהגנו לחשוב – בידי אבן גבירול אלא בידי שמואל הנגיד.  

 

המהדורה החדשה תשמש בסיס לחקירה מקיפה של שמואל הנגיד ושירתו בפרט, ושל צביונה של היצירה העברית בספרד המוסלמית בכלל. כך למשל, מחקריו של יהונתן מדגישים את חשיבותו של הסידור המקורי של דיואן שמואל הנגיד: בעוד המדפיסים המודרניים נהגו לסדר את הספר מחדש ולחלק אותו על פי נושאים, בכתבי היד אפשר לראות כי הספר במקורו נערך בערבוביה גדולה של נושאים וז'אנרים, אבל בסידור כרונולוגי, על פי מועד חיבור השירים. קריאה בספר על פי סידורו המקורי תעניק לנו לא רק את התענוג ההיסטורי של קריאה בספר כפי שסודר ונקרא לפני אלף שנה, אלא גם אפשרות לעמוד על התפתחותו ושינויי טעמו של המשורר, ובכך גם לנסות ולשחזר ביוגרפיה רוחנית ויצירתית של אחד מגדולי האישים בדורו, שיש בה כדי ללמד אותנו על התקופה כולה.

 

 

פרופ' יהונתן גארב למד את כל תאריו, כולל כתיבת עבודת דוקטורט בהדרכתו של פרופ' משה אידל, באוניברסיטה העברית. הוא מתמקד בקבלה של העת החדשה, כולל תורת החסידות, בדגש על הקבלה הספרדית. בנוסף הוא התארח במרכזי מחקר בניו יורק, פריז, המבורג ועוד. מחקרו, שהתפרסם עד כה בשבעת ספריו, עוסק בקבלה לדורותיה ועד לצורות העכשוויות של עולם הקבלה. בין הנושאים שבהם הוא מתמקד: ביוגרפיות של מקובלים מרכזיים, הפסיכולוגיה הקבלית, תפיסת הכוח והפוליטיקה בקבלה, תורת הרע ותיקונו, המשיחיות, טכניקות של מדיטציה וטראנס – בתפילה ומחוצה לה, ותפקיד הניגון. כמו כן, הוא חוקר ומלמד את הספרות המיסטית העולמית באופן השוואתי, תוך דגש על היחס בין כל שיטה מיסטית שהיא לעולם הדתי הסובב אותה.

 

לימוד הקבלה מתקיים היום בכל היבשות ובשפות רבות, וצורותיו נעות מהעיון הלמדני של הישיבות והאוניברסיטאות ועד לשיעורים המוניים, שמלווים בשיווק מוצרים 'קבליים'. הספר מוסיף על ההיבטים התרבותיים והחברתיים הללו את העיון בטכניקות הקבליות לשינוי התודעה, החוויות שנחוו באמצעותן, שימושים מאגיים, דמויות מרתקות, מאבקים ומחלוקות בין מקובלים, טקסים, שירה, ניגונים ועוד. לדוגמא: בפרק החמישי בספר, יש תיאור מפורט של חלום של המקובל הירושלמי (מהמאה התשע-עשרה) ר' אהרן פרירה, שבו הוא מברך על ראיית הקשת אחר הגשם, עם ה'כוונה' הקבלית המפורטת, על פי התרגול שהתפתח בעיר העתיקה של ירושלים בעת החדשה. אנו רואים כאן כיצד התרגול האינטנסיבי של מדיטציה על ברכות ותפילות, במשך שעות רבות ביום, עיצבה גם את התת-מודע של מקובלים 'מקצועיים' מסוגו.

 

בספר מודגשת השפעת המודרניזציה כתהליך כלל-עולמי על עולם הקבלה והשפעת הקבלה על המודרניות. לפרטים נוספים ולעיון בפרקי הספר לחצו כאן.

 

עוזי רבהון הוא חוקר במכון המחקר ליהדות זמננו ע"ש א. הרמן, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו וראש התוכנית לבינלאומיות בפקולטה למדעי הרוח. עם סיום לימודיו, באמצע שנות שמונים, בחוגים לסטטיסטיקה והיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, הוא הגיע למכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיה המקום היחיד בישראל (ובעולם) שבו ניתן היה להתמחות בחקר הדמוגרפיה של היהודים.

 

במכון הוא פגש את מי שהיו ממניחי התשתית המדעית הסטטיסטית של מדינת ישראל וענקי המחקר הדמוגרפי של יהודי העולם, הפרופסורים רוברטו בקי ועוזיאל אוסקר שמלץ זיכרונם לברכה, ואת פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה שלימים הדריך אותו בעבודת המוסמך והדוקטורט.
עוזי למד במכון קורסים שהתמקדו ביהודים, ובמה שהייתה אז המחלקה לדמוגרפיה בפקולטה למדעי החברה הוא רכש את יסודות הדמוגרפיה של התפתחות אוכלוסיית העולם, תיאוריות דמוגרפיות, מדדים ושיטות חישוב.

 

עיקר ההתעניינות של עוזי  בדמוגרפיה של היהודים היא בהגירה, הן פנימית הן בין לאומית. הוא סיים לאחרונה לכתוב ספר (ביחד עם שותפים) על הישראלים בגרמניה. הוא חקר ופרסם מחקרים גם בנושאים נוספים לרבות המשפחה היהודית, זהות יהודית, תחזיות אוכלוסייה, יחסי ישראל-תפוצה, ואנטישמיות. מחקריו מתמקדים בעיקר בשתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה"ב שבהן מתגוררים יחדיו כ-85 אחוזים מכלל 14.8 מיליון היהודים בעולם כיום.  

 

בשבועות האחרונים – עם התפרצות מגפת הקורונה –  עוזי חיבר מאמר קצר ובו טען שלצד קבוצות סיכון אחרות כמו מבוגרים, אנשים עם מחלות רקע, ומי שמתגוררים בקהילות צפופות, הרי שמהגרים בין לאומיים (בעולם בכלל, ולא רק יהודים) הם אוכלוסייה פגיעה נוספת.

 

עוזי השתמש בידע שהוא צבר במחקריו על הגירה על מנת לתאר חמישה מאפיינים טיפוסיים של מהגרים שחושפים אותם באופן יוצא דופן להידבקות בנגיף. מאפיינים אלו הם מעמדם של המהגרים, שרבים מהם מסתננים, מבקשי מקלט ובלתי חוקיים אחרים. מהגרים אלו חיים בפחד, מתחבאים, ובאופן קבוע חוששים להתגלות. בנסיבות אלו הם עלולים להימנע מבדיקות לגילוי הנגיף, וממילא ידחו ככל הניתן פניה לקבלת טיפול רפואי.

 

מהגרים במדינה חדשה, לפחות בזמן הסמוך להתיישבותם, אינם בקיאים היטב בשפה המקומית. לפיכך הם עלולים שלא להבין הנחיות רשמיות של דפוסי התנהגות כגון מרחק חברתי והיגיינה. כמו כן, מהגרים נוטים להתיישב בנישות אתניות, לעיתים קרובות בצפיפות ובתנאי עוני חברתי וכלכלי, המגבירים את פגיעותם לתחלואה מווירוס עם מאפיינים יחודיים כמו אלו של הקורונה.

בנוסף, לרבים מהם ההגירה היא התנסות טראומטית ולכן הם פונים לאמונה דתית ומצטרפים לקהילות דתיות ולבתי תפילה שמספקים המשכיות תרבותית וגשר בין העולם הישן וזה החדש; אלא שבימי קורונה מקומות אלו סגורים, לא ניתן להתכנס לתפילות או להיפגש עם מנהיגים דתיים וצמצום היכולת של הדת לסייע מנטלית ומורלית עלולים להחליש את חוסנם להתמודד עם אתגרים רפואיים. לבסוף, אף כי מהגרים אינם אוכלוסייה הומוגנית הרי שלרבים, במיוחד החדשים שביניהם, הכנסה נמוכה מעמיתיהם ילידי המקום בעלי כישורים השכלתיים ומקצועיים דומים; מה עוד שמהגרים רבים נוטים להיות עצמאיים. בנסיבות של המשבר הכלכלי המלווה את הקורונה הם יהיו מהנפגעים העיקריים.

 

תצפיות אלו נחוצות לגיבוש מדיניות ייחודית לאוכלוסיית המהגרים – בארץ ובעולם – כדי להבטיח את ביטחונם האישי ולהעמיד לרשותם שירותי רווחה וסיוע כלכלי שיתאימו להם ויאפשרו להם להתמודד עם המגפה.

 

בימים אלו שלומית קופר פרומקין מגבשת את נושא המחקר לעבודת התזה שלה במסגרת החוג למחשבת ישראל.  

בנוסף, היא משתתפת בפרויקט שחוקר את ארכיון "היהודי הנודד" שהשאיר ד"ר יום טוב לוינסקי, שהיה חוקר פולקלור ידוע. לוינסקי הותיר אחריו אלפי עמודי מחקר על אגדת היהודי הנודד שנאספו בארצות שונות ושכתובים בכמה שפות. המחקר מנוהל על ידי פרופ' גלית חזן-רוקם מהחוג לפולקלור ופרופ' ישראל ברטל מהחוג להיסטוריה של עם ישראל, וממומן על ידי הקרן הלאומית  למדע. 

בלימודיה לתואר הראשון שלומית השתתפה בקורס שבו קראו הסטודנטים טקסטים שעוסקו בשבתאות. אחד הטקסטים הזכיר לה את השיר "תפילין" של המשוררת יונה וולך.

כעבור כמה שנים, בראשית לימודיה לתואר השני, השתתפה שלומית בקורס שעסק בשירה פמיניסטית שהעבירה ד"ר תמר הס, ראש החוג לספרות עברית, ובמהלכו היא נזכרה בטקסט שהיא קראה כמה שנים קודם לכן ובהקשרו לשיר תפילין, והחליטה לחפש אזכור שיקשר בין הטקסטים.

בעידודה של תמר הס המשיכה שלומית לחקור את הקשרים בין הטקסט לשיר בארכיונים שונים ובאמצעות שיחות עם אנשים שהכירו את יונה וולך ושעבדו איתה (ובהם המשורר רוני סומק), וכתבה מאמר שהתפרסם לפני חודשים אחדים בכתב העת "זוטות". 

המאמר מתמקד בחשיפת ההקשרים הלא ידועים בשירה של וולך וחושף שהשיר נכתב כחלק ממחזה שלא פורסם בהשראת הרומן "ספר אור זרוע" של הסופר יעקב הורוביץ, ובהשראת טקסט על שבתי צבי.

במאמר מוזכרים עוד כמה שירים ומחזות שכתבה וולך ושלא פורסמו, ונידונות בו המשמעויות השונות שעולות מהשיר כחלק ממחזה וכהמשך לטקסטים השונים ששימשו השראה לרומן ולשיר.

השיר תפילין ידוע בזכות הסערה הציבורית שהוא עורר עם פרסומו בראשית שנות השמונים, ובתגובות הקשות שגרר. רוני סומק סיפר לשלומית שיונה וולך נהנתה מהסערה הציבורית שעורר השיר, ושהסתרתם של מקורות השיר הייתה בעצם מכוונת.

‫לתקציר המאמר לחצו כאן.