שרית שליי זונדינר היא מלחינה בולטת מהדור הצעיר בארץ. המוסיקה שלה כוללת שילובים של מצלולים אקוסטיים ואלקטרוניים, המכילים ניגודים פנימיים, עזי-מבע, שצוברים מתח וחותרים לקראת התנגשות ופירוק. חותם צלילי זה ניכר ביצירותיה הקאמריות, הווקאליות והתזמורתיות.

היא מוסמכת החוג לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים בהדרכתם של ארי בן שבתאי ומרק קופיטמן, וזוכת מלגת סידאי של המכון הירושלמי למוסיקה בת זמננו לשנים 2019–2021 ומלגות קרן התרבות אמריקה ישראל בקומפוזיציה בין השנים 2007–2014. 

יצירותיה בוצעו בפסטיבלים חשובים ועל בימות מרכזיות בארץ על ידי התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, סימפונט רעננה, וסינפונייטה באר שבע.

בשנת 2018 היא השלימה כתיבת אופרה קאמרית, ASD (Autism Spectrum Disorder). 
האופרה עוסקת ביחסים בין ילד על הספקטרום האוטיסטי ובין הוריו, בקשיי התקשורת המילולית והבלתי-מילולית ביניהם שמופיעים יחד עם הכמיהה הבלתי פוסקת לקשר חוויתי ובר קיימא, ליצירת קרבה ולהבנה. היצירה זכתה למענק מיוחד מטעם מפעל הפיס, ותופק בחדשים הקרובים בגרסה חדשה לטריו SEV (סקסופון, גיטרה חשמלית, צ'לו) ופס-קול אלקטרוני.

שליי זונדינר היא גם דוקטורנטית לקומפוזיציה בתוכנית המשולבת של חוג למוסיקולוגיה והאקדמיה למוסיקה בירושלים בהדרכתם של ד"ר אסף שלג ופרופ' אמנון וולמן.

מחקרה עוסק בהתפתחות גון הצליל שתפס בחצי מאה האחרונה מקום מרכזי בעשייה המוסיקלית, ובמיוחד רעשים שהפכו לעניין שבשגרה בבימות הקונצרטים העכשוויים, ומתפקדים כמחולל צלילי עיקרי שמכתיב את ההתפתחות והצורה המוזיקליים. עם זאת, בניגוד לגובה צליל מוגדר וצירופיו (תווים, מרווחים ואקורדים) גון הצליל הוא חמקמק ומעורפל, בין היתר מכיוון שעדיין לא הונחה תשתית תיאורטית מוסכמת המגדירה ומאפיינת אותו.

מחקרה של שליי-זונדינר מתמקד במיפוי גווני צליל, ניתוחם ואפיונם, ובאדוות התרבותיות והחווייתיות-רגשיות שהשימוש בהם מזמן.

להאזנה ליצירותיה של שרית שליי זונדינר לחצו כאן.

את התארים הראשון והשני הוא השלים בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, אז נחשף למורכבותה של הזירה הלבנונית ולמקומה הייחודי בעולם הערבי, במזרח התיכון ובמערכת הבינלאומית בכללה. מורכבות זו היא שמשכה אותו לכתוב את עבודת התזה בהנחייתם של פרופ' אלי פודה ופרופ' אייל זיסר, ואשר עסקה בבחינת שאלות של זיכרון, שכחה וחתירה להגמוניה פוליטית וחברתית כפי שמתבטאים באופן ציונו של "חג ההתנגדות והשחרור", הוא יום הציון לנסיגת ישראל מרצועת הביטחון במאי 2000. מסקנתו העיקרית הייתה כי מופע זיכרון רשמי זה מהווה ניסיונה החשוב והרציני ביותר של המדינה הלבנונית לגשר על פער ה"שכחה הקולקטיבית" שיצרה מלחמת האזרחים הגדולה. אלא שניסיון זה נכשל בסופו של דבר בשעה שארגון חזבאללה נטל על עצמו את הבכורה והפך את יום החג למזוהה עמו ועם העדה השיעית.

עבודת הדוקטורט – בהנחייתם של פרופ' אלי פודה ופרופ' אשר קאופמן – מבקשת להציע דרך הסתכלות אחרת וניתוח מקורי לאופן שבו נתפשת לבנון בתור מדינה "חלשה או כושלת", ולבחון את תפקודה לא רק בהשוואה למדינות אחרות ותוך שימוש במודלים המערביים המקובלים, כי אם מתוך הכרה בכך שהמודל הקלאסי של המדינה המודרנית עלול לעיתים להקשות עלינו לפענח את אופן תפקודן של מדינות לא-מערביות. למעשה, העבודה מבקשת לבחון את מערכת היחסים שבין המדינה הלבנונית לבין ארגון חזבאללה מתוך הכרה בקיומה של מערכת מורכבת והיברידית שבה המדינה וגורמים לא-מדינתיים שזורים זה בזה.

נדמה כי חשיבותו של מחקר מעין זה מקבלת משנה-תוקף מדי יום ביומו, בשעה שהמדינה הלבנונית מצויה במשבר חסר-תקדים והמאורעות השונים בה מובילים להתפתחויות תכופות יותר ויותר, מה שהופך את ביצוע המחקר למאתגר עוד יותר.

פרופ' דוד שולמן זכה בפרס רוטשילד לשנת 2004, בפרס א.מ.ת לשנת 2010 ובפרס ישראל בתחום חקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה לשנת 2016, והוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

את התואר הראשון הוא סיים ב-1971 בלימודי מזרח תיכון, בהדגש על השפות הערבית והפרסית. בשנים 1972-1976 הוא למד ב-School of Oriental and African Studies בלונדון והשלים כתיבת עבודת דוקטור בתחום השפה והספרות הטמילית.

למעשה, המעבר מלימודי האסלאם ללימודי הודו לא ממש תוכנן על ידיו  מראש. היו אלו מוריו,  פרופ׳ יוחנן פרידמן (מורו ורבו לשיעורי השפה הפרסית) ופרופ׳ דניאל שפרבר (שבשנות ה-60 הלך ברגל מאיסטנבול להודו וחזרה 7 פעמים ושחיבב וכיבד מאוד את המסורת ההודית) שניתבו אותו בכיוון זה. ובזכות פרופ׳ חיים רבין ז״ל, בלשן ששלט בכ 20 -שפות וביניהן השפה הטמילית של הדרום הרחוק, הוא שמע לראשונה על טמילנאדו ועל השירה הטמילית העתיקה.

דוד גילה בספרייה הלאומית בגבעת רם תרגומים מהספרות הזו שהלהיטו את  דמיונו (בייחוד התרגומים של א. ק. ראמאנוג׳ן), והחליט לחפש לו מורה. כך הוא התגלגל לSOAS  ולהנחייתו של ד״ר ג׳ון מר, מגדולי חוקרי הטמילית והמוסיקה הקרנאטית בדורנו.

בינתיים, נסעו דוד ואישתו להודו, לעיר מדראס בירת טמילנאדו. הייתה זו אהבה ממבט ראשון! הם התאהבו באנשים מאירי הפנים, במוסיקה הקלאסית של הדרום, בנופי שדות האורז המוריקים, במאכלים, במקדשים, באלים ובאלות השוכנים בהם, ובשפה המבעבעת על השפתיים במהירות כמעט על-אנושית. הם גרו חודשים אחדים במדראס, שהפכה בעבורם לבית שני ואהוב מאוד. מאז (ועד לפרוץ מגפת הקורונה) דוד מקפיד לחוזר אלייה ואל מחוזות אחרים בדרום הודו מדי שנה.

עבודת הדוקטור של דוד עסקה במיתולוגיה של המקדשים הטמיליים. ספריו שנכתבו בעקבותיה מתמקדים בספרות ובפואטיקה של הטמילית, הטלוגו, והמליאלם לצד השפה והספרות הסנסקריטית, שהייתה מאז ומעולם חלק אינטגרלי של תרבויות הדרום.

בשנים האחרונות דוד מתמקד בשפת הטלוגו ובספרותה הענפה. הוא נשבה גם בקסמו של התאטרון הקלאסי בקרלה — קודיאטם — ונוסע מדי שנה עם תלמידיו לצפות במופעים המרהיבים, ויש שיאמרו הארוכים (בין 12 שעות לכ-150 שעות למופע אחד, ממערכה אחת בלבד, מתוך מחזה שלם!).

דוד חוקר גם את האסלאם הטמילי, את המוסיקה הקרנאטית, את ההיסטוריוגרפה שנתחברה בשפות הדרום, ואת הספרות הטמילית שנתחברה בסרי-לנקה ב-300 השנים האחרונות.

פרויקט המחקר בחסות ה- ERC החל ב-2018, ובבסיסו ההיפותיזה שבראשית העת החדשה היו תרבויות דרום הודו כולן מערכת תרבותית מלוכדת, רב-לשונית, רב-דתית ואינטר-טקסטואלית, שפיתחה נושאים מובהקים ומושגים חדשים –  לעתים מהפכניים –  בכל אזור ואזור. מושגים אלו באים לביטוי בכל התחומים האסתטיים: ספרות, ציור, פיסול, תאטרון, מוסיקה, ריקוד, לצד הספרות הפילוסופית והתאורטית שהתגבשה בכל אחד מהאפיקים הללו.

כדי לבדוק היפותיזה זו לעומק, הקים דוד קבוצת מחקר שמארחת ארבעה פוסט-דוקטורנטים, שני דוקטורנטים, שתי תלמידות לתואר שני ו"פריפריה" רחבה מאוד של חוקרים בכירים וצעירים מרחבי תבל.  חוקרי הקבוצה קוראים טקסטים בצוותא בכל השפות הרלוונטיות: סנסקריט, טמילית, טלוגו, קנדה, מליאלם, סינהלה, פרסית, ההינדי הדקהנית שפרחה באזורי הדקאן, וגם (החל מהשנה הבאה) בג׳אווית.

מאמרים וספרים פרי עטם של חוקרי הקבוצה בתחומי התרבות הזו ובאופקיה הולכים ונכתבים בימים אלו ממש. בנוסף, הקבוצה מקיימת סדנאות מחקר בנושאים נבחרים ויוצאת להודו כמשלחת מחקר כדי לצפות במופעים, לאתר כתבי יד וללמוד היטב את האתרים החשובים ביותר בשטח עצמו.