רות סיימה תואר ראשון במוסיקולוגיה ובמחשבת ישראל והשלימה תואר מוסמך במוסיקולוגיה בשנת 1985. בשנת 1992 הוענק לה התואר ד"ר לפילוסופיה. את תאריה היא השלימה באוניברסיטה העברית בהצטיינות יתרה. היא מלאה תפקידים רבים בפקולטה ומחוצה לה: שימשה כחברה בוועדה האקדמית לתוכנית "אמירים" לתלמידים מצטיינים ולימדה בה שנים רבות; הייתה ראשת החוג למוסיקולוגיה ועמדה בראש התוכנית לדוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח. כמו כן, היא כיהנה כראשת המכון לאמנויות ובמקביל מונתה לעמוד בראש תוכנית עמיתי מרטין בובר במדעי הרוח והחברה שאותה ניהלה בשנים 2014—2017. רות הייתה חברת הוועד המנהל של התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור וחברת הצוות לקידום מדעי הרוח במכון ון ליר בירושלים. בדצמבר 2016 מונתה רות לחבר הנאמנים של מכון ון ליר בירושלים ובינואר 2018 לחברת דירקטוריון הספרייה הלאומית.

היא זכתה בפרסים רבים בהם פרס קינקלדיי לספר הטוב ביותר במוסיקולוגיה בשנת 2012 מטעם האיגוד האמריקאי למוסיקולוגיה. בשנת 2017 הוענקה לה חברות כבוד (corresponding member) באיגוד זה על "הישגים יוצאי דופן בקידום חקר המוסיקה".

מחקריה של רות הכהן פינצ'ובר מבקשים להאיר על תפקידה של המוסיקה בעיצוב ושיקוף של מגמות תרבותיות ופוליטיות רחבות מן העת המודרנית המוקדמת ועד ימינו. גישתה נבנית על  תפיסתה ומחקריה על אודות דרכי ההבעה המוסיקליים וגבולותיהם. היא מתחקה אחר האופנים שבהם לשון מוסיקלית ודרמטית, וכן שפות אמנות אחרות, מעצבות עולמות מדומיניים (fictional worlds) המזמינים אותנו להיכנס מרצוננו לאשליה אסתטית מבוקרת.  היא בוחנת, בהתאם, את היצירות המובילות אותנו לחוות עולמות אלה מנקודת המבט של הסוגות המאפיינות אותן,  ובהן האורטוריה והאופרה, השיר האמנותי והעממי, וכן הזמרה הדתית, היהודית והנוצרית. 

העולמות המדומיינים של האמנות, לשיטתה, אינם נוצרים יש מאין. הם נשענים על עמדות נפשיות וחברתיות קיימות אך גם מבנים אותן מחדש. בהקשר הדתי, היא מראה כיצד צלילים מעצבים זמן ומרחב דתיים (ביצירות יוהאן סבסטיאן באך, לדוגמה) וקהילות קול ורגש (בבית הכנסת לדורותיו). היא מפרשת את האופן שבו הם מתַקפים תיאולוגיה או חותרים תחתיה. בהקשר הפוליטי, היא מצביעה על הדרכים שבהם יצירות ואירועים מושתתי-צליל מבטאים צורות משטר (מלוכה אבסולוטית, לדוגמה) או מבשרים על דרכים חלופיות לארגון החיים המשותפים (במסגרת הלאומית או הדמוקרטית). 

בין הנושאים שחקרה כלולים דרכי משמוע במוסיקת הבארוק, התקופה הקלאסית וביצירתו של ואגנר; עלייתן של תאוריות אסתטיות חדשות במאה ה-18, ואופני ביטוי חמלה ואמפתיה במוסיקה. רות בחנה ממדים פואטיים ורליגיוזיים ביצירתו של ארנולד שנברג, וניתחה אופני התחוללות דרמטית בעבודות אנימציה מוסיקלית. 

מנימוקי ועדת הפרס:

"המחקר של פרופ׳ רות הכהן פינצ'ובר על 'היסטוריה קולית' – במיוחד ההגדרה של מוסיקה יהודית כ"רעש" על ידי נוצרים באירופה הקדם מודרנית ועד למאה העשרים – שינה באופן בלתי הפיך את הדרכים וההיקף שבהם אנו יכולים להגיב ולחשוב על מוסיקה. היא הרחיבה את הדיסציפלינה של המוסיקולוגיה ביחס לתהליכים היסטוריים, פוליטיים ותודעתיים, והשכילה לשלב בכתיבתה סוגיות תיאולוגיות, פילוסופיות ואסתטיות  מתוך גישה תרבותית-הומניסטית רחבת טווח."

 

 

 

איריס למדה מדע המדינה לתואר הראשון והשני באוניברסיטת תל אביב. לשמחתה הרבה, במהלך לימודיה ניתנה לה האפשרות להשתתף בכמה פרויקטים מחקריים במכון מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב, שם לימד אותה  פרופ' דן דינר, מנהל המכון, "לחשוב היסטורית" – "לחשוב בזמן ובמרחב" כפי שהוא ניסח זאת.

כאשר פרופ' ז'וזה ברונר נתמנה לראש המכון, מצאה איריס את נושא ההתמחות שלה – פיצויים ושילומים (Wiedergutmachung בגרמנית). בעבודת הדוקטורט, שנכתבה בהנחייתו של ז'וזה, היא ניתחה את שיח הפיצויים של הגרמנים הסודטים בין שתי מלחמות העולם, והראתה שמקורו של שיח זה במאבק הלאומים במונרכיה ההבסבורגית של המאה ה-19, ושכמה מהדוברים הנלהבים ביותר למען הפיצויים לגרמנים הסודטים היו פעילים ליברליים ממוצא יהודי. במקביל לכתיבת הדוקטורט איריס לימדה תיאוריה פוליטית במרכז הבינתחומי הרצליה.   

מחקרה  העכשווי מתמקד בחוק הפיצויים המערב-גרמני שחוקק בשנת 1952. מטרת החוק הייתה תשלום פיצויים לגרמנים אתניים שגורשו עם תום מלחמת העולם השנייה ממרכז ומזרח אירופה למערב גרמניה. הפיצויים שולמו בגין רכוש שאבד להם כתוצאה מהגירוש. למחקר שתי מטרות. ראשית,  להראות שקיים קשר נסיבתי בין הפיצויים שגרמניה שילמה לניצולי השואה ובין הפיצויים למגורשים הגרמניים, כלומר שמתן הפיצויים לגרמנים האתניים נתן לגיטימציה למתן פיצויים לניצולי שואה; ושנית, להראות שמערב גרמניה פיצתה גרמנים אתניים רבים שהשתלטו על רכוש יהודי במרכז ומזרח אירופה בתקופת השלטון הנאצי ואיבדו רכוש זה כתוצאה מגירושם.

מחקרה של איריס מתבצע במסגרת מכון יעקב רובינסון להיסטוריה של זכויות אינדיבידואליות וקולקטיביות, שהוקם לאחרונה באוניברסיטה שלנו, ושנפלה בחלקה הזכות לשמש סגנית למנהלו, פרופ' דן דינר. את המכון מממנת קרן אלפרד לנדקר שהוקמה בשנת 2019 בברלין מתוך מחויבות לנושא הפיצויים לניצולי השואה בכלל ולעובדי הכפייה לשעבר בתעשייה הנאצית בפרט.

 

ד"ר רננה קידר משלבת בין עולם הרוח של הספרות, שיטות חישוביות ותחום המשפט. את התואר הראשון היא השלימה באוניברסיטת תל אביב בחוגים למשפטים ולמדע המדינה. לאחר ששימשה כפרקליטה במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, היא התחילה תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב ובהמשך התקבלה ללימודי מאסטר במשפטים ולדוקטורט בספרות באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב. בסופו של דבר היא בחרה לשלב ספרות ומשפט ולכתוב את עבודת הדוקטור שלה בספרות השוואתית בנושא השינויים שחלו בתפיסות צדק בעקבות פשעי זוועה המוניים. עם שובה ארצה, רננה שימשה עמיתת מחקר בתר-דוקטורט במרכז מינרבה לזכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובתוכנית עמיתי בובר במדעי הרוח והחברה.

 

רננה חברה לאחרונה לד"ר עמרי אבנד מהחוג למדעי הקוגניציה ולפרופ' עמית פינצ'בסקי מהמחלקה לתקשורת במטרה לבנות יחד אלגוריתם ראשון מסוגו, כלי שיידע "להאזין" לכמות חסרת תקדים של עדויות השואה ולחלץ מהן בצורה שיטתית סכמות נרטיביות, דפוסים ומבנים משותפים. אם הם יצליחו, הכלי שלהם יוכל לזהות גם חריגה מאותם דפוסים וכך לזהות טראומות בסיפורים ובעדויות. מחקרם זכה לאחרונה במענק מחקר מטעם מרכז CIDR לטיפוח שותפויות חוצות דיסציפלינות ולקידום פעילות מוגברת בתחום מדע הנתונים באוניברסיטה העברית.

 

הכלי שבפיתוח יוכל לחשוף תובנות חדשות ולחלול מהפכה של ממש בתחום המשפט  באמצעות topic modeling, שיטה שרננה כבר יישמה בהצלחה בניתוח עדויות ממשפט אייכמן ועתה תיושם בקורפוס גדול יותר של טקסטים. מטרת השימוש באלגוריתם להקשיב לכל סיפורי העדויות, שאם לא היו מוזנות למחשב לא היו נשמעות כלל ולא היו זוכות לקשב משפטי.

 

האלגוריתם יידע לזהות חריגה מבנית וכאן חשיבותו. אפשר לרתום אותו כדי לחזור לטקסטים ולהבין בהם את הדפוסים. הדפוסים עדיין מצריכים ניתוח באמצעות חשיבה ביקורתית וקריאה פרשנית של הנתונים, וכאן כבר נכנס לתמונה החוקר עצמו.

 

קראו עוד על מחקרה החדש של רננה באתר CIDR.