את דרכו האקדמית החל אלעד בפקולטה שלנו, בחוג לבלשנות ובחוג ללשון העברית ולשונות היהודים. הוא התעניין במיוחד בבלשנות היסטורית ובטיפולוגיה, תחומים שחוקרים איך שפות משתנות, עד כמה שפות יכולות להיות שונות זו מזו, ומה יכול לגרום לשתי שפות שהתפתחו במרחק של מאות שנים ואלפי קילומטרים זו מזו לחלוק קווי דמיון מפתיעים.

״השפה היא פלא״, אלעד מספר. ״אנחנו משתמשים בה בכל יום, וסומכים על המילים שיתווכו נאמנה את מחשבותינו ורגשותינו אל מול הזולת. אבל ברגע שיורדים קצת לעומקם של הדברים, אנחנו מגלים שהמילים הן בריות הפכפכות, והשפה רחוקה מלהיות יציבה – כל פן בה יכול להשתנות. אנחנו רואים את זה בטקסטים עתיקים כמו גם בישראל של המאה ה-21: בלי התרעה מוקדמת, מילה הופכת את משמעותה, מין דקדוקי חדש נולד, מבטא מסוים נהיה מקושר למעמד ומתחיל לשאת משמעות חיובית או שלילית בעיני הדוברים. והדינמיות הזו מרתקת אותי.״

בתואר הראשון אלעד נחשף להרבה שפות ובחר להתמקד בשפות השמיות, ובייחוד בארמית החדשה – דיאלקטים מודרניים שהתפתחו מהארמית שדוברה במזרח התיכון לפני אלפיים שנה, ומדוברים כיום בעיקר בקרב יהודים ונוצרים יוצאי כורדיסטן. בתואר השני הוא המשיך לעסוק בשפות האלה, אבל בסופו של דבר בחר לכתוב עבודת תזה תחת עדשה רחבה יותר, במסגרת פרויקט מחקר טיפולוגי על הגאים שאולים בשפות העולם. בפרויקט חברים פרופ' איתן גרוסמן מהאוניברסיטה העברית ופרופ' סטיבן מורן מאוניברסיטת נשאטל, שהנחו את אלעד בכתיבת התזה, וכן ד״ר דמיטרי ניקולייב מאוניברסיטת סטוקהולם.

מחקרם בוחן סוג מסוים של שינוי לשוני, שבו שפות רוכשות הגאים – עיצורים ותנועות – דרך שאילה של מילים משפה אחרת. כך למשל, העיצור צ׳ חדר לעברית המודרנית דרך מילים זרות, דוגמת המילה ״צ׳יפס״, שנשאלה מאנגלית. במסגרת התזה שלו אלעד פיתח מודל סטטיסטי המתאר את התהליך, וביקש להגדיר מהי ״שְאילוּת״ (borrowability) של הגאים, וכיצד אפשר למדוד אותה.

כיום אלעד הוא בלשן בחברת AI21 Labs, שמפתחת כלי AI (בינה מלאכותית) בתחום הקריאה והכתיבה, ויש בה נציגות לא מבוטלת של חוקרים מהאוניברסיטה העברית: הפרופסורים אמנון שעשוע, שי שלו-שוורץ ועמרי אבנד, מבית הספר להנדסה ולמדעי המחשב. אחרי שנים רבות בחוגי מדעי הרוח, אלעד שמח להיפגש עם חוקרים מדיסציפלינות שונות ולרכוש כלים חדשים מעולמות הבלשנות החישובית ולמידת המכונה (machine learning).

אלעד זכה בפרס פולונסקי ליצירתיות ולמקוריות במדעי הרוח לשנת 2020. פרסי פולונסקי היוקרתיים מוענקים באוניברסיטה העברית מזה כחמש עשרה שנים באדיבותה של קרן פולונסקי ולאור חזונו של ד״ר לאונרד פולונסקי. הפרסים מוענקים מדי שנה באוניברסיטה העברית לחוקרים, לבתר-דוקטורנטים ולתלמידי מחקר בכל תחומי מדעי הרוח, שמפגינים יכולות מחקריות גבוהות בכל התחומים ההומניסטיים.

בשנים האחרונות נקודות ההשקה בין מדעי הרוח והמדעים המדויקים הולכות ומתרבות, ואנחנו שומעים על יותר ויותר על מחקרים במדעי הרוח הדיגיטליים ועל חוקרים שמשלבים שיטות מחקר יצירתיות, מקוריות וחישוביות בחקר מדעי הרוח. אלעד מקווה להרחיב את המחקר בתחומי מדעי הרוח הדיגיטליים ולשלב בין מחקר הומניסטי לשיטות חישוביות במטרה להעמיק ולקדם את היכולת שלנו לחקור את השפות האנושיות באמצעים כמותיים.

 

Where much recent critical work devoted to the author sets out to negotiate anew biographical, historical and cultural contexts, this book utilises emerging critical modernisms, the work of Henri Bergson and Gilles Deleuze, and late modernist fiction to stage an encounter between Conrad and a radically different literary tradition. It does so in order to uncover critical blind spots that have limited our appreciation of his poetics. 

The purpose of this investigation is threefold: first, to participate in recent critical attempts to correct a neglect of ontological preoccupations in Conrad’s writing and uncover the author’s exploration of a human subject beyond the Cartesian cogito. Second, to demonstrate the manner in which such an exploration is accompanied by the reconfiguration of the very building blocks of fiction: character, narration, focalization, language and plot have to be rethought to accommodate a subject who is no longer conceived of as autonomous and whole but is rendered permeable and interdependent. Third, to show how this redrawing of the literary imaginary communicates with the projects of late modernist writers such as Samuel Beckett, writers whose literary endeavors have long been held separate from Conrad’s. In the spirit of current reexaminations of modernism and critical endeavours to think it anew outside the commonplaces that once defined it, this study returns to Conrad’s art with an eye to twentieth-century shifts in the way we process, understand and evaluate information. Conrad’s works, our conceptualization of modernism and the slow are offered here as gauges for this meaningful transformation.

אנחנו מציגים בפניכם בהקשר זה את ד"ר תמר (תמי) גרוסוולד עוזרי, משפטנית של סין המודרנית שבוחנת את הממשק שבין פוליטיקה לבין מערכות החוק והמשפט בסין העכשווית ואת השפעתם על צמיחת המשק הסיני, שהצטרפה בראשית השנה האקדמית לסגל האקדמי בחוג ללימודי אסיה.

לתמי תארים במשפטים ובלימודי מזרח אסיה מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת מישיגן, ארה"ב. היא הייתה מלגאית גרוטיוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטת מישיגן ועמיתה במכון ליברת'ל-רוגל ללימודי סין, והיא הצטרפה לסגל הפקולטה שלנו לאחר שלוש שנים כעמיתת מחקר והוראה בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד.

מחקריה של תמי בוחנים את ההיבטים הפוליטיים והמשפטיים המתווים תהליכי פיתוח כלכלי בסין מ-1978 ועד ימינו, ואת השפעותיהם על החברה הסינית. היא עוסקת במחקר ובכתיבה בעיקר בנושאים הנוגעים בהתפתחות מערכת החוק והמשפט בסין העכשווית, כלכלה פוליטית, משפט מסחרי-כלכלי בסין והשלכותיו החברתיות, וכן בהקשרים משפטיים-פוליטים-חברתיים הכרוכים בהתעצמותה הכלכלית של סין בזירה הגלובאלית.

לתחומי המחקר הללו תמי הגיעה לאחר מספר שנים של עשייה משפטית בסין. עשייה זו הציתה בה את הסקרנות להעמיק בחקר יחסי הגומלין בין התפתחות המשפט לכלכלה פוליטית בסין של ימינו.

בימים אלה תמי מתמקדת בסיום כתיבת ספרה Law and Political Economy in Corporate China: Evolution or Revolution in Market Development שעתיד לצאת לאור בהוצאת Cambridge University Press.  

לאחרונה היא הוזמנה למסור עדות מומחה בנוגע לבעלות ולהשקעות הממשל הסיני בחברות מסחריות בפני ועדה מטעם הקונגרס האמריקני במסגרת שימוע ציבורי שעסק בהקשרים הכלכליים והבטחוניים ביחסי סין-ארצות הברית. עדותה התבססה על מחקריה ובפרט על מאמרה האחרון Illiberal Governance and the Rise of China's Public Firms: An Oxymoron or China's Greatest Triumph?

לאתר האישי של תמי גרוסוולד עוזרי לחצו כאן