הממצאים החדשים התפרסמו ב-24 ביוני 2021 בשני מאמרים מקבילים בכתב העת Science. תגלית המאובן יוצאת דופן מאחר שעד כה לא עלה בדעתם של החוקרים שלצדו של ההומו ספיינס הקדום הסתובבה בארץ ישראל קבוצת אדם נוספת ששרדה עד לשלב כל כך מאוחר בהיסטוריה האנושית. התגלית והממצאים שנמצאו בקרבתה פותחים לנו צוהר בזמן ומאפשרים לנו לדעת יותר על אורח חייו ותרבותו של האדם הקדום ה"חדש", שהיו קרובים מאוד לאלו של ההומו ספיינס.

האדם הקדום ה"חדש" מכונה "טיפוס אדם נשר רמלה" על שם מקום גילויו (אתר מפעל המלט נשר שליד רמלה). הוא חי עד לפני 130 אלף שנה, וחולק כמה תכונות עם האדם הניאנדרטלי וגם עם בני אדם קדומים יותר דוגמת ההומו ארקטוס. עם זאת, הוא שונה מאוד מהאדם המודרני בשל מבנה גולגולת אחר לחלוטין. החוקרים שהשתתפו במחקר סבורים שקבוצת האדם הקדום שהגלתה היא אוכלוסיית המוצא שממנה התפחו מרבית אוכלוסיית האדם בתקופת הפלייסטוקן התיכון, כולל הניאנדרטליים מאירופה.

יוסי חקר את הממצאים שנמצאו ליד המאובן, ובמיוחד את כלי הצור שהתגלו באתר החפירות, ומצא ש"אדם נשר רמלה" היה צייד מחונן שהשתמש באותן שיטות וטכנולוגיות לייצור כלי צור כמו ההומו ספיינס שחי באזור באותה התקופה. האדם הקדום ה"חדש" ניחן גם ביכולת לייצר כלים מתוחכמים ומודרניים שעד כה זוהו רק בזיקה לקבוצות אדם שנחשב למפותח יותר מבחינה אבולוציונית – האדם המודרני או אדם הניאנדרטלי. כלומר, הדמיון בשיטות יצור הכלים מעיד ששתי הקבוצות קיימו קשרים תרבותיים קרובים כאן בארץ ישראל, אחרת אי אפשר היה להגיע לאותו דמיון ביצור כלי הצור. סביר להניח ששתי הקבוצות היו באינטראקציה קרובה, ישבו זו לצד זו ולמדו זו מזו.

לתקצירי המאמרים באתר Science:

Middle Pleistocene Homo behavior and culture at 140,000 to 120,000 years ago and interactions with Homo sapiens

A Middle Pleistocene Homo from Nesher Ramla, Israel

 

הנוסחאות הללו כוללות בדרך כלל השבעות של שמות קדושים ומלאכים ושימוש בנוסחאות מאגיות לשם השגת מטרות שונות. הקערות שימשו בעיקר להגנה מפני שדים ומפני נזקי אדם – קללות, כישופים ונדרים. ישנן גם קערות שהיו מיועדות לשימוש רפואי, להצלחה בפרנסה, לגרימת נזק לאדם אחר, להשבחת יין ועוד. הקערות נמצאו כמעט תמיד כשהן קבורות עם פנים הקערה כלפי מטה, ובדרך כלל נטמנו במקומות שונים ברחבי הבית כמו מתחת לאסקופה או מתחת לחדרים שונים.

אביגיל למדה לתואר ראשון ולתואר שני בחוג לתלמוד בפקולטה שלנו, וכתבה תזה על "תרומתן של קערות ההשבעה לחקר התלמוד הבבלי" בהדרכתו של פרופ' מנחם כהנא. את עבודת הדוקטורט שלה "על פי הדיבור: משפט ומאגיה בספרות חז"ל ובממצאים מן התקופה" – שצמחה מתוך עניין במחקר התלמוד מול התרבות החומרית, ובחקר חיי היומיום של יהודים בעת העתיקה – היא כתבה באוניברסיטת תל אביב (2019), בהדרכתם של פרופ' גדעון בוהק ופרופ' ישי רוזן-צבי. לאחר מכן אביגיל הייתה עמיתה בתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית. בימים אלו היא מעבדת את גרסת הספר של הדוקטורט, שעתיד לראות אור בהוצאת יד בן-צבי.
 

בעבודתה טענה אביגיל כי בספרות היהודית העתיקה ישנו קשר הדוק ומפתיע בין משפט ומאגיה: מצד אחד, הקערות המאגיות רוויות בשפה משפטית ובלשון שטרות, ומנגד, מונחים הלכתיים מספרות חז"ל טעונים לא פעם במשמעויות מאגיות. אביגיל טוענת כי שבירת המחיצות בין מאגיה למשפט יכולה להביא להבנה מורכבת ועשירה יותר של החברה היהודית העתיקה – החל בהבנה מקומית של מושגי יסוד כמו שבועה, נדר ושטר; דרך הבנה של מבנים חברתיים כמו המשפחה, הקהילה וההנהגה הרבנית; וכלה בחשיבה רחבה יותר על המבנה המרובד של החברה היהודית בבבל. דוגמה לכך אפשר למצוא במאמר שאביגיל פרסמה שבו היא דנה בזהותם של כותבי הקערות. לטענתה, דרך ההתעמקות בלשון הקערות ובהיבט החומרי שלהן, אפשר ללמוד שכותביהן היו בעלי ידע ייחודי המתאים לשכבה מקצועית משכילה ומגוונת של סופרים, וכי לא נכון לזהות את הקערות עם מכשפים שפעלו בשולי החברה.

בימים אלו אביגיל עוסקת בפרויקט מחקר שנוגע בשימוש במקורות המאגיים כמקור ללימוד היסטוריה חברתית של יהודים בשלהי העת העתיקה. במחקרה הנוכחי היא בוחנת את חיי היומיום של יהודים בבבל, היחס בין קבוצות יהודיות לקבוצות לא יהודיות, וכן סמכות רבנית וקיומן של אליטות שאינן רבניות.
בשנת הלימודים הבאה (תשפ"ג, 2022/23) אביגיל תהיה חברה בקבוצת מחקר במרכז מנדל סכוליון שתעסוק ב"מיפוי מחדש של אליטות בשלהי העת העתיקה: יהודים, נוצרים ופגאנים" יחד עם ד"ר אבנר אקר, פרופ' מארן ניהוף וד"ר יקיר פז.

 

 

רות סיימה תואר ראשון במוסיקולוגיה ובמחשבת ישראל והשלימה תואר מוסמך במוסיקולוגיה בשנת 1985. בשנת 1992 הוענק לה התואר ד"ר לפילוסופיה. את תאריה היא השלימה באוניברסיטה העברית בהצטיינות יתרה. היא מלאה תפקידים רבים בפקולטה ומחוצה לה: שימשה כחברה בוועדה האקדמית לתוכנית "אמירים" לתלמידים מצטיינים ולימדה בה שנים רבות; הייתה ראשת החוג למוסיקולוגיה ועמדה בראש התוכנית לדוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח. כמו כן, היא כיהנה כראשת המכון לאמנויות ובמקביל מונתה לעמוד בראש תוכנית עמיתי מרטין בובר במדעי הרוח והחברה שאותה ניהלה בשנים 2014—2017. רות הייתה חברת הוועד המנהל של התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור וחברת הצוות לקידום מדעי הרוח במכון ון ליר בירושלים. בדצמבר 2016 מונתה רות לחבר הנאמנים של מכון ון ליר בירושלים ובינואר 2018 לחברת דירקטוריון הספרייה הלאומית.

היא זכתה בפרסים רבים בהם פרס קינקלדיי לספר הטוב ביותר במוסיקולוגיה בשנת 2012 מטעם האיגוד האמריקאי למוסיקולוגיה. בשנת 2017 הוענקה לה חברות כבוד (corresponding member) באיגוד זה על "הישגים יוצאי דופן בקידום חקר המוסיקה".

מחקריה של רות הכהן פינצ'ובר מבקשים להאיר על תפקידה של המוסיקה בעיצוב ושיקוף של מגמות תרבותיות ופוליטיות רחבות מן העת המודרנית המוקדמת ועד ימינו. גישתה נבנית על  תפיסתה ומחקריה על אודות דרכי ההבעה המוסיקליים וגבולותיהם. היא מתחקה אחר האופנים שבהם לשון מוסיקלית ודרמטית, וכן שפות אמנות אחרות, מעצבות עולמות מדומיניים (fictional worlds) המזמינים אותנו להיכנס מרצוננו לאשליה אסתטית מבוקרת.  היא בוחנת, בהתאם, את היצירות המובילות אותנו לחוות עולמות אלה מנקודת המבט של הסוגות המאפיינות אותן,  ובהן האורטוריה והאופרה, השיר האמנותי והעממי, וכן הזמרה הדתית, היהודית והנוצרית. 

העולמות המדומיינים של האמנות, לשיטתה, אינם נוצרים יש מאין. הם נשענים על עמדות נפשיות וחברתיות קיימות אך גם מבנים אותן מחדש. בהקשר הדתי, היא מראה כיצד צלילים מעצבים זמן ומרחב דתיים (ביצירות יוהאן סבסטיאן באך, לדוגמה) וקהילות קול ורגש (בבית הכנסת לדורותיו). היא מפרשת את האופן שבו הם מתַקפים תיאולוגיה או חותרים תחתיה. בהקשר הפוליטי, היא מצביעה על הדרכים שבהם יצירות ואירועים מושתתי-צליל מבטאים צורות משטר (מלוכה אבסולוטית, לדוגמה) או מבשרים על דרכים חלופיות לארגון החיים המשותפים (במסגרת הלאומית או הדמוקרטית). 

בין הנושאים שחקרה כלולים דרכי משמוע במוסיקת הבארוק, התקופה הקלאסית וביצירתו של ואגנר; עלייתן של תאוריות אסתטיות חדשות במאה ה-18, ואופני ביטוי חמלה ואמפתיה במוסיקה. רות בחנה ממדים פואטיים ורליגיוזיים ביצירתו של ארנולד שנברג, וניתחה אופני התחוללות דרמטית בעבודות אנימציה מוסיקלית. 

מנימוקי ועדת הפרס:

"המחקר של פרופ׳ רות הכהן פינצ'ובר על 'היסטוריה קולית' – במיוחד ההגדרה של מוסיקה יהודית כ"רעש" על ידי נוצרים באירופה הקדם מודרנית ועד למאה העשרים – שינה באופן בלתי הפיך את הדרכים וההיקף שבהם אנו יכולים להגיב ולחשוב על מוסיקה. היא הרחיבה את הדיסציפלינה של המוסיקולוגיה ביחס לתהליכים היסטוריים, פוליטיים ותודעתיים, והשכילה לשלב בכתיבתה סוגיות תיאולוגיות, פילוסופיות ואסתטיות  מתוך גישה תרבותית-הומניסטית רחבת טווח."