את התארים הראשון והשני הוא השלים בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, אז נחשף למורכבותה של הזירה הלבנונית ולמקומה הייחודי בעולם הערבי, במזרח התיכון ובמערכת הבינלאומית בכללה. מורכבות זו היא שמשכה אותו לכתוב את עבודת התזה בהנחייתם של פרופ' אלי פודה ופרופ' אייל זיסר, ואשר עסקה בבחינת שאלות של זיכרון, שכחה וחתירה להגמוניה פוליטית וחברתית כפי שמתבטאים באופן ציונו של "חג ההתנגדות והשחרור", הוא יום הציון לנסיגת ישראל מרצועת הביטחון במאי 2000. מסקנתו העיקרית הייתה כי מופע זיכרון רשמי זה מהווה ניסיונה החשוב והרציני ביותר של המדינה הלבנונית לגשר על פער ה"שכחה הקולקטיבית" שיצרה מלחמת האזרחים הגדולה. אלא שניסיון זה נכשל בסופו של דבר בשעה שארגון חזבאללה נטל על עצמו את הבכורה והפך את יום החג למזוהה עמו ועם העדה השיעית.

עבודת הדוקטורט – בהנחייתם של פרופ' אלי פודה ופרופ' אשר קאופמן – מבקשת להציע דרך הסתכלות אחרת וניתוח מקורי לאופן שבו נתפשת לבנון בתור מדינה "חלשה או כושלת", ולבחון את תפקודה לא רק בהשוואה למדינות אחרות ותוך שימוש במודלים המערביים המקובלים, כי אם מתוך הכרה בכך שהמודל הקלאסי של המדינה המודרנית עלול לעיתים להקשות עלינו לפענח את אופן תפקודן של מדינות לא-מערביות. למעשה, העבודה מבקשת לבחון את מערכת היחסים שבין המדינה הלבנונית לבין ארגון חזבאללה מתוך הכרה בקיומה של מערכת מורכבת והיברידית שבה המדינה וגורמים לא-מדינתיים שזורים זה בזה.

נדמה כי חשיבותו של מחקר מעין זה מקבלת משנה-תוקף מדי יום ביומו, בשעה שהמדינה הלבנונית מצויה במשבר חסר-תקדים והמאורעות השונים בה מובילים להתפתחויות תכופות יותר ויותר, מה שהופך את ביצוע המחקר למאתגר עוד יותר.

הספר קנה מקום קסום בליבו של דניאל הן בגלל השולח הן משום שמשפחת אימו, הסופרת רונית מטלון עליה השלום, גם היא היגרה לישראל ממצרים. באמצעות הספר הוא פילס נתיב בשפה הערבית, תוך עלעול תכוף בעותק יד-שנייה מהוה של מילון איילון שנער. מצאה חן בעיניו הפסיעה האיטית בנבכי המשפט הערבי המשתרג, והנאה מאתגרת זו הביאה אותו לירושלים ואל החוג לשפה וספרות ערבית בפקולטה שלנו.

החוג לערבית פתח את עולמו של דניאל לגיוונה של התרבות הקלאסית, כתביה הקנוניים ומסורות החשיבה וההבעה שכונסו בה. להבנתו, הספרות המודרנית במיטבה ממשיכה ומפתחת את מסורת ה-أدب (אַדַבּ) כשילוב בין הבדיון, כוח הסינתזה, ההמצאה והשנינות, והמוסר במובנו האנושי כדרך ארץ.

דניאל מתמקד בשירה הערבית המודרנית ויחסיה עם המסורת הקלאסית ושירת העולם. עבודת הדוקטורט שלו נכתבה במסגרת החוג לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד ועסקה בעיצובה של שירת הפרוזה בסוריה תוך מגעים עם המודרניזם הערבי בבירות, עם עולם המחשבה הסוציאליסטי ועם תרגומים ממשוררים מערביים ומזרח אירופיים.

לאחר לימודיו בהרווארד, הוא זכה במלגת בתר דוקטורט מן ה-Mellon Foundation  והצטרף למשך שנתיים לסגל התוכניות הבין תחומיות ללימודי יהדות וללימודי המזרח התיכון בדארטמות' קולג' (Dartmouth College). שם הוא גם החל בעבודה על ספרו העתידי על השירה המודרנית בסוריה: Under a Low Ceiling: Syrian Poets and Vernacular Modernity. כמו כן, הוא לימד מגוון קורסים על התרבות הערבית-יהודית בעבר ובהווה, על הפרקטיקה והתיאוריה של שירת האהבה בתרגום, ועל ירושלים בפריזמה בין-תרבותית. 

הן המחקר הן ההוראה המחישו בפניו את חשיבות העיון בתרגומים בכלים השוואתיים להבנת המערכת הספרותית בעולם הערבי. להבנתנו, כשם שאין עמים ולאומים "מיוחסים" השוכנים לבדד בעידן הגלובליזציה והמודרנה, כך אין הנשגב ניתן לספרות לאומית אחת, ואף ספרות לבדד תשכון.

לעיון במאמרו של דניאל על השירה הסורית בת זמננו לחצו כאן

 

Where much recent critical work devoted to the author sets out to negotiate anew biographical, historical and cultural contexts, this book utilises emerging critical modernisms, the work of Henri Bergson and Gilles Deleuze, and late modernist fiction to stage an encounter between Conrad and a radically different literary tradition. It does so in order to uncover critical blind spots that have limited our appreciation of his poetics. 

The purpose of this investigation is threefold: first, to participate in recent critical attempts to correct a neglect of ontological preoccupations in Conrad’s writing and uncover the author’s exploration of a human subject beyond the Cartesian cogito. Second, to demonstrate the manner in which such an exploration is accompanied by the reconfiguration of the very building blocks of fiction: character, narration, focalization, language and plot have to be rethought to accommodate a subject who is no longer conceived of as autonomous and whole but is rendered permeable and interdependent. Third, to show how this redrawing of the literary imaginary communicates with the projects of late modernist writers such as Samuel Beckett, writers whose literary endeavors have long been held separate from Conrad’s. In the spirit of current reexaminations of modernism and critical endeavours to think it anew outside the commonplaces that once defined it, this study returns to Conrad’s art with an eye to twentieth-century shifts in the way we process, understand and evaluate information. Conrad’s works, our conceptualization of modernism and the slow are offered here as gauges for this meaningful transformation.