את צעדיו הראשונים בעולם הספרות עשה גדעון כבר כתלמיד תיכון, אז למד כמה קורסים באוניברסיטת תל אביב, הודות למורתו לספרות בתיכון חדרה עפרה קליין ובסיועה של פרופ' חנה נוה. לאחר שירותו הצבאי השלים תואר ראשון בחוגים לשפה וספרות צרפתית ולספרות עברית באוניברסיטה זו. את התואר השני למד בחוג לספרות עברית בירושלים וכתב עבודת גמר על שירת לאה גולדברג בהדרכת פרופ' אריאל הירשפלד. את הדוקטורט על שירת דליה רביקוביץ, כתב בהנחיית פרופ' מיכאל גלוזמן בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן היה בכמה השתלמויות בתר-דוקטורט בהן אוניברסיטת סטנפורד, מרכז כץ באוניברסיטת פנסילבניה ולבסוף מרכז מנדל סכוליון למחקר רב-תחומי במדעי הרוח והיהדות באוניברסיטה העברית. במקביל שימש עורך ראשי שותף בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים.

עם קליטתו בחוג לספרות עברית זכה גדעון במלגת עזריאלי לחוקרים צעירים. תקציב המחקר הנדיב הנלווה למלגה ישמש אותו לעריכת פרויקט נרחב המשלב שיטות מסורתיות של חקר הספרות ובייחוד שימוש במקורות ביו-ביבליוגרפיים (הן על חיי היוצרים והן על פרסומיהם) עם כלים של מדעי הרוח הדיגיטליים שהוא רכש בסטנפורד.
הפרויקט מבקש לחשוף את "הקאנון שמעבר לקאנון": מאות יצירות מאת מיטב המשוררים והמשוררות העברים במאה העשרים, שפורסמו פעם אחת ויחידה בעיתונים ובכתבי העת, לא כונסו מעולם בְּספר, וכך נשכחו. היצירות שצפויות להתגלות בפרויקט עשויות להתוות היסטוריוגרפיה אחרת – לאו דווקא חלופית, אך בהכרח מורכבת יותר – של השירה העברית במאה העשרים, ושל התרבות הארץ-ישראלית והישראלית.

בקרוב יראה אור הכרך השני (מתוך שלושה) בסדרת רשימות העיתונות של לאה גולדברג בעריכתם של גדעון ופרופ' חמוטל בר-יוסף.
בקובץ החדש – 'יומן ספרותי' כרך ב – עשרות מאמרים פרי עטה שפורסמו פעם אחת ויחידה לפני שבעים ושמונים שנה, וכעת מוצגים מחדש לקהל הקוראים והקוראות.

 

עוזי רבהון הוא חוקר במכון המחקר ליהדות זמננו ע"ש א. הרמן, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו וראש התוכנית לבינלאומיות בפקולטה למדעי הרוח. עם סיום לימודיו, באמצע שנות שמונים, בחוגים לסטטיסטיקה והיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, הוא הגיע למכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיה המקום היחיד בישראל (ובעולם) שבו ניתן היה להתמחות בחקר הדמוגרפיה של היהודים.

 

במכון הוא פגש את מי שהיו ממניחי התשתית המדעית הסטטיסטית של מדינת ישראל וענקי המחקר הדמוגרפי של יהודי העולם, הפרופסורים רוברטו בקי ועוזיאל אוסקר שמלץ זיכרונם לברכה, ואת פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה שלימים הדריך אותו בעבודת המוסמך והדוקטורט.
עוזי למד במכון קורסים שהתמקדו ביהודים, ובמה שהייתה אז המחלקה לדמוגרפיה בפקולטה למדעי החברה הוא רכש את יסודות הדמוגרפיה של התפתחות אוכלוסיית העולם, תיאוריות דמוגרפיות, מדדים ושיטות חישוב.

 

עיקר ההתעניינות של עוזי  בדמוגרפיה של היהודים היא בהגירה, הן פנימית הן בין לאומית. הוא סיים לאחרונה לכתוב ספר (ביחד עם שותפים) על הישראלים בגרמניה. הוא חקר ופרסם מחקרים גם בנושאים נוספים לרבות המשפחה היהודית, זהות יהודית, תחזיות אוכלוסייה, יחסי ישראל-תפוצה, ואנטישמיות. מחקריו מתמקדים בעיקר בשתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה"ב שבהן מתגוררים יחדיו כ-85 אחוזים מכלל 14.8 מיליון היהודים בעולם כיום.  

 

בשבועות האחרונים – עם התפרצות מגפת הקורונה –  עוזי חיבר מאמר קצר ובו טען שלצד קבוצות סיכון אחרות כמו מבוגרים, אנשים עם מחלות רקע, ומי שמתגוררים בקהילות צפופות, הרי שמהגרים בין לאומיים (בעולם בכלל, ולא רק יהודים) הם אוכלוסייה פגיעה נוספת.

 

עוזי השתמש בידע שהוא צבר במחקריו על הגירה על מנת לתאר חמישה מאפיינים טיפוסיים של מהגרים שחושפים אותם באופן יוצא דופן להידבקות בנגיף. מאפיינים אלו הם מעמדם של המהגרים, שרבים מהם מסתננים, מבקשי מקלט ובלתי חוקיים אחרים. מהגרים אלו חיים בפחד, מתחבאים, ובאופן קבוע חוששים להתגלות. בנסיבות אלו הם עלולים להימנע מבדיקות לגילוי הנגיף, וממילא ידחו ככל הניתן פניה לקבלת טיפול רפואי.

 

מהגרים במדינה חדשה, לפחות בזמן הסמוך להתיישבותם, אינם בקיאים היטב בשפה המקומית. לפיכך הם עלולים שלא להבין הנחיות רשמיות של דפוסי התנהגות כגון מרחק חברתי והיגיינה. כמו כן, מהגרים נוטים להתיישב בנישות אתניות, לעיתים קרובות בצפיפות ובתנאי עוני חברתי וכלכלי, המגבירים את פגיעותם לתחלואה מווירוס עם מאפיינים יחודיים כמו אלו של הקורונה.

בנוסף, לרבים מהם ההגירה היא התנסות טראומטית ולכן הם פונים לאמונה דתית ומצטרפים לקהילות דתיות ולבתי תפילה שמספקים המשכיות תרבותית וגשר בין העולם הישן וזה החדש; אלא שבימי קורונה מקומות אלו סגורים, לא ניתן להתכנס לתפילות או להיפגש עם מנהיגים דתיים וצמצום היכולת של הדת לסייע מנטלית ומורלית עלולים להחליש את חוסנם להתמודד עם אתגרים רפואיים. לבסוף, אף כי מהגרים אינם אוכלוסייה הומוגנית הרי שלרבים, במיוחד החדשים שביניהם, הכנסה נמוכה מעמיתיהם ילידי המקום בעלי כישורים השכלתיים ומקצועיים דומים; מה עוד שמהגרים רבים נוטים להיות עצמאיים. בנסיבות של המשבר הכלכלי המלווה את הקורונה הם יהיו מהנפגעים העיקריים.

 

תצפיות אלו נחוצות לגיבוש מדיניות ייחודית לאוכלוסיית המהגרים – בארץ ובעולם – כדי להבטיח את ביטחונם האישי ולהעמיד לרשותם שירותי רווחה וסיוע כלכלי שיתאימו להם ויאפשרו להם להתמודד עם המגפה.

 

רות סיימה תואר ראשון במוסיקולוגיה ובמחשבת ישראל והשלימה תואר מוסמך במוסיקולוגיה בשנת 1985. בשנת 1992 הוענק לה התואר ד"ר לפילוסופיה. את תאריה היא השלימה באוניברסיטה העברית בהצטיינות יתרה. היא מלאה תפקידים רבים בפקולטה ומחוצה לה: שימשה כחברה בוועדה האקדמית לתוכנית "אמירים" לתלמידים מצטיינים ולימדה בה שנים רבות; הייתה ראשת החוג למוסיקולוגיה ועמדה בראש התוכנית לדוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח. כמו כן, היא כיהנה כראשת המכון לאמנויות ובמקביל מונתה לעמוד בראש תוכנית עמיתי מרטין בובר במדעי הרוח והחברה שאותה ניהלה בשנים 2014—2017. רות הייתה חברת הוועד המנהל של התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור וחברת הצוות לקידום מדעי הרוח במכון ון ליר בירושלים. בדצמבר 2016 מונתה רות לחבר הנאמנים של מכון ון ליר בירושלים ובינואר 2018 לחברת דירקטוריון הספרייה הלאומית.

היא זכתה בפרסים רבים בהם פרס קינקלדיי לספר הטוב ביותר במוסיקולוגיה בשנת 2012 מטעם האיגוד האמריקאי למוסיקולוגיה. בשנת 2017 הוענקה לה חברות כבוד (corresponding member) באיגוד זה על "הישגים יוצאי דופן בקידום חקר המוסיקה".

מחקריה של רות הכהן פינצ'ובר מבקשים להאיר על תפקידה של המוסיקה בעיצוב ושיקוף של מגמות תרבותיות ופוליטיות רחבות מן העת המודרנית המוקדמת ועד ימינו. גישתה נבנית על  תפיסתה ומחקריה על אודות דרכי ההבעה המוסיקליים וגבולותיהם. היא מתחקה אחר האופנים שבהם לשון מוסיקלית ודרמטית, וכן שפות אמנות אחרות, מעצבות עולמות מדומיניים (fictional worlds) המזמינים אותנו להיכנס מרצוננו לאשליה אסתטית מבוקרת.  היא בוחנת, בהתאם, את היצירות המובילות אותנו לחוות עולמות אלה מנקודת המבט של הסוגות המאפיינות אותן,  ובהן האורטוריה והאופרה, השיר האמנותי והעממי, וכן הזמרה הדתית, היהודית והנוצרית. 

העולמות המדומיינים של האמנות, לשיטתה, אינם נוצרים יש מאין. הם נשענים על עמדות נפשיות וחברתיות קיימות אך גם מבנים אותן מחדש. בהקשר הדתי, היא מראה כיצד צלילים מעצבים זמן ומרחב דתיים (ביצירות יוהאן סבסטיאן באך, לדוגמה) וקהילות קול ורגש (בבית הכנסת לדורותיו). היא מפרשת את האופן שבו הם מתַקפים תיאולוגיה או חותרים תחתיה. בהקשר הפוליטי, היא מצביעה על הדרכים שבהם יצירות ואירועים מושתתי-צליל מבטאים צורות משטר (מלוכה אבסולוטית, לדוגמה) או מבשרים על דרכים חלופיות לארגון החיים המשותפים (במסגרת הלאומית או הדמוקרטית). 

בין הנושאים שחקרה כלולים דרכי משמוע במוסיקת הבארוק, התקופה הקלאסית וביצירתו של ואגנר; עלייתן של תאוריות אסתטיות חדשות במאה ה-18, ואופני ביטוי חמלה ואמפתיה במוסיקה. רות בחנה ממדים פואטיים ורליגיוזיים ביצירתו של ארנולד שנברג, וניתחה אופני התחוללות דרמטית בעבודות אנימציה מוסיקלית. 

מנימוקי ועדת הפרס:

"המחקר של פרופ׳ רות הכהן פינצ'ובר על 'היסטוריה קולית' – במיוחד ההגדרה של מוסיקה יהודית כ"רעש" על ידי נוצרים באירופה הקדם מודרנית ועד למאה העשרים – שינה באופן בלתי הפיך את הדרכים וההיקף שבהם אנו יכולים להגיב ולחשוב על מוסיקה. היא הרחיבה את הדיסציפלינה של המוסיקולוגיה ביחס לתהליכים היסטוריים, פוליטיים ותודעתיים, והשכילה לשלב בכתיבתה סוגיות תיאולוגיות, פילוסופיות ואסתטיות  מתוך גישה תרבותית-הומניסטית רחבת טווח."