איאן כתב עבודת דוקטורט באוניברסיטת הרווארד על הקוסמולוגיה והתיאולוגיה הבודהיסטית בטיבט בתקופת ראשית המדינה הבודהיסטית המודרנית. לפני שהוא הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית הוא היה עמית שינג'ו איטו בתוכנית הבתר דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה – ברקלי. מחקרו מתמקד באווירה האינטלקטואלית הקוסמופוליטית בראשית טיבט המודרנית, ובמיוחד במחשבה הבודהיסטית ובפרקטיקה הבודהיסטית.

בימים אלו הוא כותב ספר על ההיסטוריה, התאוריה והחומריות בשלוש היצירות הטיבטיות הגדולות והחשובות של המדינה הטיבטית המרכזית: היכל הקבר המוזהב של הדלאי לאמה החמישי, הארמון המלכותי בלהסה (Lhasa) וחג ההנצחה של הדלאי לאמה. הספר מתמקד בחקר הממלכה הבודהיסטית, בהיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית בראשית אסיה המודרנית, וביחסי דת ומדינה.

מטרות המחקר של איאן להרחיב ולהעמיק את חקר הבודהיזם בתקופת ראשית המדינה הטיבטית המודרנית, בדגש על ספרות ועל טקסים. הוא חוקר גם נושאים נוספים שמתכתבים עם תחומי מחקרו המרכזיים, דוגמת ההיבטים הספרותיים והחברתיים של הנאום וההטפה בבודהיזם הטיבטי.

 

קרן קינטסה היא ארגון ללא מטרות רווח שנוסד בשנת 2001 במטרה לתמוך בכל מסורות הלימוד והתרגול הבודהיסטי. הקרן תומכת בפרויקטים לשימור ולתרגום טקסטים ובמכללות נזירות מסורתיות באסיה, מפעילה תוכנית מלגות ופרסים עולמית, ומקדמת פיתוח אקדמי של לימודים בודהיסטים באוניברסיטאות גדולות.

 

 

רות סיימה תואר ראשון במוסיקולוגיה ובמחשבת ישראל והשלימה תואר מוסמך במוסיקולוגיה בשנת 1985. בשנת 1992 הוענק לה התואר ד"ר לפילוסופיה. את תאריה היא השלימה באוניברסיטה העברית בהצטיינות יתרה. היא מלאה תפקידים רבים בפקולטה ומחוצה לה: שימשה כחברה בוועדה האקדמית לתוכנית "אמירים" לתלמידים מצטיינים ולימדה בה שנים רבות; הייתה ראשת החוג למוסיקולוגיה ועמדה בראש התוכנית לדוקטורנטים מצטיינים במדעי הרוח. כמו כן, היא כיהנה כראשת המכון לאמנויות ובמקביל מונתה לעמוד בראש תוכנית עמיתי מרטין בובר במדעי הרוח והחברה שאותה ניהלה בשנים 2014—2017. רות הייתה חברת הוועד המנהל של התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור וחברת הצוות לקידום מדעי הרוח במכון ון ליר בירושלים. בדצמבר 2016 מונתה רות לחבר הנאמנים של מכון ון ליר בירושלים ובינואר 2018 לחברת דירקטוריון הספרייה הלאומית.

היא זכתה בפרסים רבים בהם פרס קינקלדיי לספר הטוב ביותר במוסיקולוגיה בשנת 2012 מטעם האיגוד האמריקאי למוסיקולוגיה. בשנת 2017 הוענקה לה חברות כבוד (corresponding member) באיגוד זה על "הישגים יוצאי דופן בקידום חקר המוסיקה".

מחקריה של רות הכהן פינצ'ובר מבקשים להאיר על תפקידה של המוסיקה בעיצוב ושיקוף של מגמות תרבותיות ופוליטיות רחבות מן העת המודרנית המוקדמת ועד ימינו. גישתה נבנית על  תפיסתה ומחקריה על אודות דרכי ההבעה המוסיקליים וגבולותיהם. היא מתחקה אחר האופנים שבהם לשון מוסיקלית ודרמטית, וכן שפות אמנות אחרות, מעצבות עולמות מדומיניים (fictional worlds) המזמינים אותנו להיכנס מרצוננו לאשליה אסתטית מבוקרת.  היא בוחנת, בהתאם, את היצירות המובילות אותנו לחוות עולמות אלה מנקודת המבט של הסוגות המאפיינות אותן,  ובהן האורטוריה והאופרה, השיר האמנותי והעממי, וכן הזמרה הדתית, היהודית והנוצרית. 

העולמות המדומיינים של האמנות, לשיטתה, אינם נוצרים יש מאין. הם נשענים על עמדות נפשיות וחברתיות קיימות אך גם מבנים אותן מחדש. בהקשר הדתי, היא מראה כיצד צלילים מעצבים זמן ומרחב דתיים (ביצירות יוהאן סבסטיאן באך, לדוגמה) וקהילות קול ורגש (בבית הכנסת לדורותיו). היא מפרשת את האופן שבו הם מתַקפים תיאולוגיה או חותרים תחתיה. בהקשר הפוליטי, היא מצביעה על הדרכים שבהם יצירות ואירועים מושתתי-צליל מבטאים צורות משטר (מלוכה אבסולוטית, לדוגמה) או מבשרים על דרכים חלופיות לארגון החיים המשותפים (במסגרת הלאומית או הדמוקרטית). 

בין הנושאים שחקרה כלולים דרכי משמוע במוסיקת הבארוק, התקופה הקלאסית וביצירתו של ואגנר; עלייתן של תאוריות אסתטיות חדשות במאה ה-18, ואופני ביטוי חמלה ואמפתיה במוסיקה. רות בחנה ממדים פואטיים ורליגיוזיים ביצירתו של ארנולד שנברג, וניתחה אופני התחוללות דרמטית בעבודות אנימציה מוסיקלית. 

מנימוקי ועדת הפרס:

"המחקר של פרופ׳ רות הכהן פינצ'ובר על 'היסטוריה קולית' – במיוחד ההגדרה של מוסיקה יהודית כ"רעש" על ידי נוצרים באירופה הקדם מודרנית ועד למאה העשרים – שינה באופן בלתי הפיך את הדרכים וההיקף שבהם אנו יכולים להגיב ולחשוב על מוסיקה. היא הרחיבה את הדיסציפלינה של המוסיקולוגיה ביחס לתהליכים היסטוריים, פוליטיים ותודעתיים, והשכילה לשלב בכתיבתה סוגיות תיאולוגיות, פילוסופיות ואסתטיות  מתוך גישה תרבותית-הומניסטית רחבת טווח."

 

 

 

ד"ר טלי סגל כתבה עבודת דוקטור בהנחיית פרופ' אריאל הירשפלד מהחוג לספרות עברית. במקביל היא חינכה ולימדה ספרות בבית הספר "יחד" בשכונת ג'סי כהן בחולון, ובבית הספר "עינות ירדן" בקיבוץ עמיר. כמורה לספרות נתונה לה הזכות לגלות עם התלמידים, שנה אחר שנה, את היופי והמשמעויות הכמוסים בשורות נפלאות כמו: "היא לבשה שמלה חומה ועיניה החומות היו חמות ולחות" (פנים אחרות, ש"י עגנון); "הניח הירשל ראשו על כפות המנעול והתחיל בוכה" (סיפור פשוט, עגנון); "אולי תחשוב על שני דברים או יותר./ אחר כך הכל יעבור ותהיה גביש טהור./ אחר כך אהבה [...] טפש מי שמניח לשמש לשקוע כרצונה./ היא תמיד מקדימה לנדוד מערבה אל האיים". (אתה בודאי זוכר, דליה רביקוביץ).

על הקשר בין חינוך לספרות, כלומר על ייחוס ערך מוסרי ללימודי ספרות, נכתב רבות מימי אפלטון ביוון העתיקה ועד ימינו אנו. בעבודתה מציגה טלי את גישתה של הפילוסופית הנאו-אריסטוטלית מרתה נוסבאום ובעיקר (ובמידה רבה, כניגוד לגישתה של נוסבאום), את המחשבה ההרמנויטית והאתית של הפילוסוף עמנואל לוינס, שממנה היא ביקשה  לגזור הלכה להוראת ספרות היום, ולדון במשמעויותיה האתיות.

בעבודתה היא מצאה שבזמן הקריאה יחד בכיתה מתהווה זמן ייחודי, זמן של "חדות ההווה" במושגיו של לוינס, הרואה בספרות "אופן של היותנו". הספרות מאפשרת אפוא היענות לממדים הקטנים, העדינים והנסתרים בנפשו של אדם; ועיסוק בקטן, במוחבא ובנסתר; כמו כן היא מציעה פרספקטיבה ההולמת במיוחד את מידותיו של ילד. שיעור הספרות הוא מרחב שבו גם המלמול עשוי להישמע, כמו גם מה שהוא שבור ולא רהוט בתוך עולם שגס בהם ברגיל. כל אלה מוכלים בשיעור ספרות ומקבלים בו תוקף ומשמעות.  

מאז השלמת כתיבת עבודת הדוקטורט, טלי ממשיכה לעסוק הלכה למעשה בספרות, חינוך והוראה; היא מרצה במחלקה לספרות בסמינר הקיבוצים ושותפה ביוזמה חדשה לכתיבת יחידות הוראה לחטיבות הביניים מטעם המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך והמפקחת על לימודי הספרות.