אורלי לואיס החלה להתעניין בהיסטוריה של הרפואה דרך נושא המגפות. עוד בלימודיה לתואר הראשון הוביל אותה קורס אודות מגפות בהיסטוריה להתעמק בכתבי הרפואה העתיקים. היא הסתקרנה מהעושר הרעיוני בכתבים הללו במגוון תחומים: תנועת הדם, אוויר ומזון בגוף, טבעם של תהליכים מחלתיים, וההשפעה של טיפולים שונים על כל אלו.

לאחר השלמת התואר הראשון והשני באוניברסיטת תל אביב אורלי שהתה שש שנים במכון ללימודים קלאסיים באוניברסיטת הומבולדט בברלין, שם השלימה כתיבת עבודת דוקטור והשתלמות בתר דוקטורט במסגרת קבוצות מחקר שעוסקות ברפואה ובפילוסופיה בעולם העתיק. היא חזרה לישראל והמשיכה במחקרה כעמיתה בתוכנית מרטין בובר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית.

המחקר של אורלי מתמקד ברעיונות העתיקים על אנטומיה, פיזיולוגיה ודיאגנוסטיקה, ובקשר בין תחומי הרפואה הללו. היא מבקשת להבין כיצד אנשי העבר חקרו והסבירו את הטבע, ובעיקר את הגוף החי. אורלי חוקרת לא רק את הידע עצמו אלא גם מדוע הידע משתנה וכיצד נוצרים רעיונות מדעיים חדשים. בהקשר זה היא בוחנת כיצד תאוריה, מחקר אמפירי ועשייה קלינית הזינו זה את זה והובילו להסברים שונים של הגוף החי ושל מחלות והטיפול בהן.

אחד מנושאי המחקר העיקריים שלה הוא התורה והפרקטיקה לאבחון באמצעות הדופק ביוון ורומא. היא ממפה ומפרשת את האופן שבו סיווגו הרופאים העתיקים את הדופק (לדוגמה, לפי מדדים של גודל, מלאות וריקנות, קשיחות העורקים ועוד). כמו כן היא בוחנת כיצד סיווגים אלו השתנו לאור רעיונות חדשים על גוף ונפש, וכיצד ישמו הרופאים את תורת הדופק בעת אבחון חולים. ספרה, שעוסק בראשית המחקר על מערכת כלי הדם והנשימה ביוון העתיקה, זכה בפרס האקדמיה הבין לאומית להיסטוריה של המדע.

אורלי מתמקדת גם ברעיונות האנטומים בעת העתיקה. הידע האנטומי בעת ההיא היה בתהליך התעצבות, כך שכל רופא תיאר את מבנה הגוף וחלקיו באופן שונה מעמיתיו וכתוצאה מכך, במקום תורה אנטומית אחת היו למעשה אנטומיות רבות ומגוונות.

בשנים האחרונות אורלי מקדמת שיח ושיתוף פעולה פורה וייחודי עם חוקרים מתחומי הרפואה בארץ ובחו"ל ופיתחה שיטה לשחזור הממצאים המדעיים שעליהם התבססו הרופאים העתיקים. הודות למימון נדיב ממועצת המחקר האירופאית (ERC) היא הקימה קבוצת מחקר שמתחילה כעת ליישם באופן שיטתי ונרחב את המודל הבין תחומי והחדשני הזה. הקבוצה כוללת היסטוריונים וקלסיקאים כמו גם מומחי אנטומיה מודרנית מבית הספר לווטרינריה ומהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, ומומחים בתחום הדיגיטל. יחד הם מנתחים מזוויות שונות את הכתבים, משחזרים באופן מעשי את הידע שתועד בהם ומפתחים אטלס דיגיטלי אינטראקטיבי, שיציג את האנטומיות השונות בתלת-ממד ויציע כלי ניתוח ומחקר מתקדמים.

 

 

עדינה סיימה את התואר השלישי בלשונות השמיות והספרות השמית בשנת 2000, ועלתה ארצה עם משפחתה באותה שנה.  היא לימדה בחוג ללשון העברית ולשונות היהודים באוניברסיטה העברית משנת 2001 ועד 2011, וב-2011 קיבלה מינוי כמרצה בכיר במחלקה ללשון העברית והלשונות השמיות באוניברסיטת בר-אילן, שם לימדה עד הצטרפותה כפרופסור חבר לחוג ללשון העברית בראשית השנה האקדמית. 

תחום המחקר של עדינה מְשַלב מחקר פילולוגי עם מתודולוגיה בלשנית מודרנית. היא עוסקת במיוחד בפרגמטיקה הבלשנית –  דיציפלינה המטפלת במבעים כפעולות דיבור שמעבירים מידע ומבצעים פעולות בעולם; ובחקר השיחה –  מתודולוגיה המנתחת שיח דבור כסוג של אינטראקציה חברתית.  במחקרה היא מרבה להשתמש בתוכנת אקורדנס, כלי מחקר דיגיטלי עוצמתי שגרם למהפך בחקר העברית המקראית ומגילות ים המלח.

ספרה, Word Order in the Biblical Hebrew Finite Clause, שיצא לאור בשנת 2010, חוקר את סדר המרכיבים התחביריים במשפט, ומראה כיצד הווריאציה בסדר המלים מושכת את תשומת הלב של הקורא לקשרים בין יחידות טקסט, או מצביע על מידע חדש. 

בימים אלו היא כותבת ספר על אינטראקציות של שאלות ותשובות בדיאלוג המקראי. מחקר זה, שיש לו השלכות חשובות לפרשנות המקרא ותרגום המקרא, מראה כיצד הדמויות המקראיות משתמשות באסטרטגיות לשוניות מסוימות כדי להשיג מידע, להציג עמדה, להשפיע על דעות השומע ולהפעיל כוח. לשני פרויקטים אחרים של עדינה יש גם פן היסטורי, והם מיועדים לשחזר את השלב הטרום-מקראי של תופעות לשוניות מסוימות ולחכות אחרי התפתחותן במגילות ים המלח ובעברית הרבנית: מחקר אחד בודק פריטים עם קטביות שליליות, כמו המילה "מאומה", ומחקר שני בודק צירופים מספריים יסודיים וסידוריים.  מחקרים אלו עשויים גם לשפוך אור על היחס בין העברית החדשה לתקופות הקלאסיות שקדמו לה.

 

Where much recent critical work devoted to the author sets out to negotiate anew biographical, historical and cultural contexts, this book utilises emerging critical modernisms, the work of Henri Bergson and Gilles Deleuze, and late modernist fiction to stage an encounter between Conrad and a radically different literary tradition. It does so in order to uncover critical blind spots that have limited our appreciation of his poetics. 

The purpose of this investigation is threefold: first, to participate in recent critical attempts to correct a neglect of ontological preoccupations in Conrad’s writing and uncover the author’s exploration of a human subject beyond the Cartesian cogito. Second, to demonstrate the manner in which such an exploration is accompanied by the reconfiguration of the very building blocks of fiction: character, narration, focalization, language and plot have to be rethought to accommodate a subject who is no longer conceived of as autonomous and whole but is rendered permeable and interdependent. Third, to show how this redrawing of the literary imaginary communicates with the projects of late modernist writers such as Samuel Beckett, writers whose literary endeavors have long been held separate from Conrad’s. In the spirit of current reexaminations of modernism and critical endeavours to think it anew outside the commonplaces that once defined it, this study returns to Conrad’s art with an eye to twentieth-century shifts in the way we process, understand and evaluate information. Conrad’s works, our conceptualization of modernism and the slow are offered here as gauges for this meaningful transformation.