שרית שליי זונדינר היא מלחינה בולטת מהדור הצעיר בארץ. המוסיקה שלה כוללת שילובים של מצלולים אקוסטיים ואלקטרוניים, המכילים ניגודים פנימיים, עזי-מבע, שצוברים מתח וחותרים לקראת התנגשות ופירוק. חותם צלילי זה ניכר ביצירותיה הקאמריות, הווקאליות והתזמורתיות.

היא מוסמכת החוג לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים בהדרכתם של ארי בן שבתאי ומרק קופיטמן, וזוכת מלגת סידאי של המכון הירושלמי למוסיקה בת זמננו לשנים 2019–2021 ומלגות קרן התרבות אמריקה ישראל בקומפוזיציה בין השנים 2007–2014. 

יצירותיה בוצעו בפסטיבלים חשובים ועל בימות מרכזיות בארץ על ידי התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, סימפונט רעננה, וסינפונייטה באר שבע.

בשנת 2018 היא השלימה כתיבת אופרה קאמרית, ASD (Autism Spectrum Disorder). 
האופרה עוסקת ביחסים בין ילד על הספקטרום האוטיסטי ובין הוריו, בקשיי התקשורת המילולית והבלתי-מילולית ביניהם שמופיעים יחד עם הכמיהה הבלתי פוסקת לקשר חוויתי ובר קיימא, ליצירת קרבה ולהבנה. היצירה זכתה למענק מיוחד מטעם מפעל הפיס, ותופק בחדשים הקרובים בגרסה חדשה לטריו SEV (סקסופון, גיטרה חשמלית, צ'לו) ופס-קול אלקטרוני.

שליי זונדינר היא גם דוקטורנטית לקומפוזיציה בתוכנית המשולבת של חוג למוסיקולוגיה והאקדמיה למוסיקה בירושלים בהדרכתם של ד"ר אסף שלג ופרופ' אמנון וולמן.

מחקרה עוסק בהתפתחות גון הצליל שתפס בחצי מאה האחרונה מקום מרכזי בעשייה המוסיקלית, ובמיוחד רעשים שהפכו לעניין שבשגרה בבימות הקונצרטים העכשוויים, ומתפקדים כמחולל צלילי עיקרי שמכתיב את ההתפתחות והצורה המוזיקליים. עם זאת, בניגוד לגובה צליל מוגדר וצירופיו (תווים, מרווחים ואקורדים) גון הצליל הוא חמקמק ומעורפל, בין היתר מכיוון שעדיין לא הונחה תשתית תיאורטית מוסכמת המגדירה ומאפיינת אותו.

מחקרה של שליי-זונדינר מתמקד במיפוי גווני צליל, ניתוחם ואפיונם, ובאדוות התרבותיות והחווייתיות-רגשיות שהשימוש בהם מזמן.

להאזנה ליצירותיה של שרית שליי זונדינר לחצו כאן.

פרופ' יהונתן גארב למד את כל תאריו, כולל כתיבת עבודת דוקטורט בהדרכתו של פרופ' משה אידל, באוניברסיטה העברית. הוא מתמקד בקבלה של העת החדשה, כולל תורת החסידות, בדגש על הקבלה הספרדית. בנוסף הוא התארח במרכזי מחקר בניו יורק, פריז, המבורג ועוד. מחקרו, שהתפרסם עד כה בשבעת ספריו, עוסק בקבלה לדורותיה ועד לצורות העכשוויות של עולם הקבלה. בין הנושאים שבהם הוא מתמקד: ביוגרפיות של מקובלים מרכזיים, הפסיכולוגיה הקבלית, תפיסת הכוח והפוליטיקה בקבלה, תורת הרע ותיקונו, המשיחיות, טכניקות של מדיטציה וטראנס – בתפילה ומחוצה לה, ותפקיד הניגון. כמו כן, הוא חוקר ומלמד את הספרות המיסטית העולמית באופן השוואתי, תוך דגש על היחס בין כל שיטה מיסטית שהיא לעולם הדתי הסובב אותה.

לימוד הקבלה מתקיים היום בכל היבשות ובשפות רבות, וצורותיו נעות מהעיון הלמדני של הישיבות והאוניברסיטאות ועד לשיעורים המוניים, שמלווים בשיווק מוצרים 'קבליים'. הספר מוסיף על ההיבטים התרבותיים והחברתיים הללו את העיון בטכניקות הקבליות לשינוי התודעה, החוויות שנחוו באמצעותן, שימושים מאגיים, דמויות מרתקות, מאבקים ומחלוקות בין מקובלים, טקסים, שירה, ניגונים ועוד. לדוגמא: בפרק החמישי בספר, יש תיאור מפורט של חלום של המקובל הירושלמי (מהמאה התשע-עשרה) ר' אהרן פרירה, שבו הוא מברך על ראיית הקשת אחר הגשם, עם ה'כוונה' הקבלית המפורטת, על פי התרגול שהתפתח בעיר העתיקה של ירושלים בעת החדשה. אנו רואים כאן כיצד התרגול האינטנסיבי של מדיטציה על ברכות ותפילות, במשך שעות רבות ביום, עיצבה גם את התת-מודע של מקובלים 'מקצועיים' מסוגו.

בספר מודגשת השפעת המודרניזציה כתהליך כלל-עולמי על עולם הקבלה והשפעת הקבלה על המודרניות. לפרטים נוספים ולעיון בפרקי הספר לחצו כאן.

״השפה היא פלא״, אלעד מספר. ״אנחנו משתמשים בה בכל יום, וסומכים על המילים שיתווכו נאמנה את מחשבותינו ורגשותינו אל מול הזולת. אבל ברגע שיורדים קצת לעומקם של הדברים, אנחנו מגלים שהמילים הן בריות הפכפכות, והשפה רחוקה מלהיות יציבה – כל פן בה יכול להשתנות. אנחנו רואים את זה בטקסטים עתיקים כמו גם בישראל של המאה ה-21: בלי התרעה מוקדמת, מילה הופכת את משמעותה, מין דקדוקי חדש נולד, מבטא מסוים נהיה מקושר למעמד ומתחיל לשאת משמעות חיובית או שלילית בעיני הדוברים. והדינמיות הזו מרתקת אותי.״

בתואר הראשון אלעד נחשף להרבה שפות ובחר להתמקד בשפות השמיות, ובייחוד בארמית החדשה – דיאלקטים מודרניים שהתפתחו מהארמית שדוברה במזרח התיכון לפני אלפיים שנה, ומדוברים כיום בעיקר בקרב יהודים ונוצרים יוצאי כורדיסטן. בתואר השני הוא המשיך לעסוק בשפות האלה, אבל בסופו של דבר בחר לכתוב עבודת תזה תחת עדשה רחבה יותר, במסגרת פרויקט מחקר טיפולוגי על הגאים שאולים בשפות העולם. בפרויקט חברים פרופ' איתן גרוסמן מהאוניברסיטה העברית ופרופ' סטיבן מורן מאוניברסיטת נשאטל, שהנחו את אלעד בכתיבת התזה, וכן ד״ר דמיטרי ניקולייב מאוניברסיטת סטוקהולם.

מחקרם בוחן סוג מסוים של שינוי לשוני, שבו שפות רוכשות הגאים – עיצורים ותנועות – דרך שאילה של מילים משפה אחרת. כך למשל, העיצור צ׳ חדר לעברית המודרנית דרך מילים זרות, דוגמת המילה ״צ׳יפס״, שנשאלה מאנגלית. במסגרת התזה שלו אלעד פיתח מודל סטטיסטי המתאר את התהליך, וביקש להגדיר מהי ״שְאילוּת״ (borrowability) של הגאים, וכיצד אפשר למדוד אותה.

כיום אלעד הוא בלשן בחברת AI21 Labs, שמפתחת כלי AI (בינה מלאכותית) בתחום הקריאה והכתיבה, ויש בה נציגות לא מבוטלת של חוקרים מהאוניברסיטה העברית: הפרופסורים אמנון שעשוע, שי שלו-שוורץ ועמרי אבנד, מבית הספר להנדסה ולמדעי המחשב. אחרי שנים רבות בחוגי מדעי הרוח, אלעד שמח להיפגש עם חוקרים מדיסציפלינות שונות ולרכוש כלים חדשים מעולמות הבלשנות החישובית ולמידת המכונה (machine learning).

אלעד זכה בפרס פולונסקי ליצירתיות ולמקוריות במדעי הרוח לשנת 2020. פרסי פולונסקי היוקרתיים מוענקים באוניברסיטה העברית מזה כחמש עשרה שנים באדיבותה של קרן פולונסקי ולאור חזונו של ד״ר לאונרד פולונסקי. הפרסים מוענקים מדי שנה באוניברסיטה העברית לחוקרים, לבתר-דוקטורנטים ולתלמידי מחקר בכל תחומי מדעי הרוח, שמפגינים יכולות מחקריות גבוהות בכל התחומים ההומניסטיים.

בשנים האחרונות נקודות ההשקה בין מדעי הרוח והמדעים המדויקים הולכות ומתרבות, ואנחנו שומעים על יותר ויותר על מחקרים במדעי הרוח הדיגיטליים ועל חוקרים שמשלבים שיטות מחקר יצירתיות, מקוריות וחישוביות בחקר מדעי הרוח. אלעד מקווה להרחיב את המחקר בתחומי מדעי הרוח הדיגיטליים ולשלב בין מחקר הומניסטי לשיטות חישוביות במטרה להעמיק ולקדם את היכולת שלנו לחקור את השפות האנושיות באמצעים כמותיים.