אדם סילברשטיין למד את כל תאריו באוניברסיטת קיימברידג'. בתואר הראשון הוא התמקד בהיסטוריה של האסלאם ובשפות הערבית והפרסית. את עבודת הדוקטורט הוא כתב על שירותי הדואר באסלאם הקדום ובחן את השפעותיהן של האימפריות הביזנטית והסאסאנית על ייסודן של הדואר האסלאמי, מוסד שהתמקד לא רק בתקשורת מלכותית בין אזורי האימפריה, אלא גם באיסוף מודיעין!

עם סיום הדוקטורט, אדם היה עמית בתר-דוקטורט של האקדמיה הבריטית במשך שלוש שנים, ולאחר מכן החל ללמד במכון למזרחנות (Oriental Institute) באוניברסיטת אוקספורד, כמרצה ובהמשך כמרצה בכיר, ושימש עמית ב-Queen's College באותה האוניברסיטה.

ב-2010 הוא עבר לאוניברסיטת לונדון (King's College), שם מונה לפרופסור חבר,  וייסד את התוכנית ללימודי הדתות האברהמיות. ב-2012 אדם עלה לארץ ולימד באוניברסיטת בר-אילן עד להצטרפותו לסגל האוניברסיטה העברית.

מחקרו של אדם הוא ברובו מחקר השוואתי.  עיקר עניינו בהיסטוריה של האסלאם בהקשרה הרחב, ובהתמקדות במקרי בוחן שדרכם אפשר להבין כיצד התרבויות האסלאמיות הקדומות עיצבו את הציוויליזציה של המזרח הקרוב בדרכים חדשות.

ספרו האחרון ראה אור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ועוסק במגילת אסתר בעולם האסלאמי. לפיו, מקורות מוסלמים משמרים על אסתר חומרים קדם-אסלאמיים חשובים שלא שרדו במקומות אחרים, חלקם מציעים תשובות לשאלות עתיקות אודות אסתר, כמו למשל משמעות הכינוי של המן בגרסאות היווניות של הסיפור, הסיבה מדוע מרדכי סירב להשתטח בפני המן, ואת ההקשר הספרותי של 'מזימת הסריסים' להרוג את המלך הפרסי. לאורך הספר אדם מראה כיצד הרקע התרבותי והדתי של כל אחד מהסופרים השפיע על הבנתו וסיפורה מחדש של סיפור אסתר.

 

 

כצרכן תרבות בהווה דוד מתעניין בתרבות של היהודים בצפון אפריקה בעבר. הוא צולל לתרבות העבר דרך שיטוט וקריאה בעיתונות, מסות, מכתבים, שירים, מחזות תאטרון ורומנים שכתבו גברים, נשים ובני נוער בצפון אפריקה בעברית, בערבית-יהודית ובצרפתית. בקריאה הוא משחזר את ההון התרבותי של קבוצות שונות בקהילה, תוך שהוא חושף יצירות, דמויות וחוגים שנשכחו בתהום הנשייה. דוגמאות לעבודתו ניתן למצוא במהדורות המוערות לספרים "אוטופיה מקזבלנקה" למכלוף אביטאן (2016) וברומן "יוסף פרץ" לאברהם אלבר נבון (2018), בשיתוף עם פרופ' ירון בן-נאה וד"ר קציעה עלון.

דוד רכש את "השכלתו היסודית" – תואר שני ודוקטורט – בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. הוא כתב עבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ' ירון צור, המומחה לתולדות יהודי ארצות האסלאם. עם סיום הדוקטורט הוא נסע לפריז להשתלמות בתר-דוקטורט  ב- Institut national des langues et civilisations orientales, ולאחר מכן המשיך לבית ספר קרייטמן ללימודי מחקר מתקדמים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והיה גם עמית בתר דוקטורט במסגרת קרן גולדה מאיר באוניברסיטה העברית.

עבודת הדוקטורט של דוד ראתה אור באביב האחרון בספר "אור במערב: התרבות העברית במרוקו, 1912–1956 " בהוצאת מרכז זלמן שזר. בספרו הוא בוחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקהילה היהודית במרוקו בתקופה הקולוניאלית, תוך הצגת תהליכי היווצרותה וצמיחתה של רשת תרבות עברית במהלך ארבעה עשורים. הספר דן בהיסטוריה אינטלקטואלית, באידאולוגיות חינוכיות ותרבותיות, בהיסטוריה תרבותית, בפעילותם של סוכני תרבות וביצירתם התרבותית, וכן בדגמים תאורטיים להבנת התהליכים ההיסטוריים, ותורם לחקר ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של העם היהודי במאה ה-20, ובכלל זה לחקר התרבות העברית, שהתמקד עד היום באירופה ובארץ ישראל.

מחקריו בשנים האחרונות מתמקדים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשואה בצפון אפריקה. הוא כתב מאמרים הדנים בתגובה הספרותית של היהודים בעקבות המלחמה. מחקרו מסתמך על יצירות ספרותיות-היסטוריות שנכתבו בשלהי מלחמת העולם השנייה במרוקו בערבית-יהודית ובעברית. היצירות מתארות את המלחמה באירופה, באסיה ובצפון אפריקה, וחלקן מתייחסות לשואת יהודי אירופה. בניתוח משווה הוא מציע שלושה דגמים – שיר הלל, קינה ואוטופיה – שניתן לזהות בהם גישות שונות למלחמה שקיבלו ביטוי בתבניות הספרותיות של היצירות, בנרטיבים, בתכנים וברעיונות שלהן. בנוסף, דוד מתעניין גם בילדוּת ובנעורים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ועל סמך מקורות שכתבו מבוגרים, ילדים ובני נוער הוא דן בסוגיות של ילדות ומציע דגמי ילדות ונערות שהתגבשו בארצות האסלאם מסוף המאה ה-19.

בימים אלו דוד עמל על פרויקט מחקרי חדש. הוא מנתח כמותית ואיכותית ספרים בעברית, בערבית-יהודית ובצרפתית שהודפסו במרוקו או יובאו אליה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ומאפיין את הפועלים בשדה הספרותי במרוקו ובתוכם את הכותבים, המדפיסים, בעלי החנויות, הספריות ועוד. כמו כן, הוא בוחן אילו קשרים חברתיים, תרבותיים ואינטלקטואליים ניהלו גורמים אלה במרוקו עם גורמים מקבילים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, אירופה ואמריקה. מטרתו המרכזית היא להצביע על ההון התרבותי של הקבוצות השונות בקהילה היהודית במרוקו וכפועל יוצא לאפיין את מגוון הזהויות שהתעצבו ועיצבו את דמותה של הקהילה.

למידע נוסף על הספר "אור במערב" ולעיון בהקדמה לספר לחצו כאן.

 

מלכה עוסקת בממשק שבין הלקסיקון המנטאלי לתחביר, ובין הלקסיקון למערכת הקונספטואלית האנושית.  במחקרה לאורך השנים – בחלקו בשיתוף עם פרופסור בת לוין מאוניברסיטת סטנפורד – היא פיתחה תיאוריות על תבניות קונספטואליות אוניברסליות לתיאורים לשוניים של אירועים, ושל הדרכים שבהן שפות שונות בעולם מקודדות את התבניות הללו בתחביר ובמורפולוגיה. לאחרונה מלכה החלה לחקור שינוי בפרופיל הטיפולוגי של השפה העברית כחלק מהתפתחות השפה בהשפעת מגע עם לשונות אחרות.

תבניות אלו חושפות את הדרכים שבהן שפות מקודדות מושגים כגון גרימה, תנועה במרחב, שינוי מצב, קניין, מושגים טמפורליים שונים ועוד. התיאוריות שפיתחה מלכה, השפיעו ושולבו במחקרים בבלשנות בניתוח תופעות של שפות רבות ומגוונות בעולם, בפסיכולוגיה של השפה ובפילוסופיה של השפה, ובמדעי המחשב, בתחום עבוד שפה טבעית. ספריה פורסמו בכמה הוצאות לאור ידועות כגון MIT Press, Oxford University Press, Cambridge University Press  ו- John Benjamins.

מלכה למדה לתואר ראשון ב- Brooklyn College שבאוניברסיטת העיר ניו יורק, ואת הדוקטורט כתבה בחוג לבלשנות ופילוסופיה ב-MIT.  לאחר בואה ארצה, הייתה חברת סגל בחוג לאנגלית באוניברסיטת בר אילן ובשנת 1999 נקלטה בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית ולאחר מכן עברה לחוג לבלשנות. היא לימדה גם בחוג למדעי הקוגניציה והמוח. במשך השנים הייתה עמיתה במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת סטנפורד, במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית ובסכוליון, ושימשה מרצה אורחת באוניברסיטת רטגרס וחוקרת אורחת באוניברסיטאות קונסטנץ, פומפאו פאברה בברצלונה והומבולדט אשר בברלין.  היא מהחברים המייסדים של האגודה הישראלית לבלשנות תיאורטית ואף כיהנה כנשיאת האגודה וגם כחברה מייסדת של המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה, שאף עמדה בראשו.

במסגרת פרס הומבולדט למחקר, מלכה תשהה באוניברסיטת הומבולדט בברלין לצורך שיתוף פעולה מחקרי עם עמיתי מחקר בבלשנות.