עודד השלים לימודי תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה העברית ב-2007. בשנת 2015 הוענק לו התואר ד"ר בפילוסופיה מאוניברסיטת הרווארד ואחר כך ובמשך שלוש שנים הוא היה מרצה ועמית פוסט-דוקטורט במרכז לאתיקה ובמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת סטנפורד. הוא חזר לישראל ב-2018 והיה עמית בתכונית עמיתי מרטין בובר למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית במשך ארבע שנים וכעת הוא  מצטרף למחלקה לפילוסופיה ולמרכז לפילוסופיה של המוסר ופילוסופיה פוליטית כמרצה בכיר.

 

עודד עוסק בפילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של הרגש, פילוסופיה פוליטית וקשרים בין פילוסופיה וספרות. הרעיון שמניע את המחקר של עודד הוא שהרגש והתבונה כרוכים זה בזה ללא הפרד. לא רק שהרגש אינו מנוגד להיגיון, הוא מעצב ומבטא את עקרונות הרציונליות והמוסר שלנו. לכן, למשל, אנחנו שואלות ושואלים את עצמנו לא רק מה גורם לכעס, לאהבה, לחרטה ולאושר שאנחנו חוות וחווים, אלא גם: מה מצדיק רגשות אלו? האם הם ראויים ומה משמעותם? מאותה סיבה, המחשבה הרווחת שרציונליות טהורה נעדרת רגש היא מחשבה שגויה.

 

עודד פרסם שורה של מאמרים על אודות ההיגיון שעל-פיו רגשות משתנים בזמן. חרטה, אֵבֶל, כעס וטינה הם רגשות שמסתכלים אל העבר — אל טעויות, אובדן, עוולות ובגידות שלא ישתנו לעולם. כיצד, אם כן, ניתן להצדיק את השינויים שחלים ברגשות אלו? האם עם התפוגגות הכעס על העוול שנעשה לנו או התפוגגות החרטה על הטעות שעשינו, אובדים לנו גם ההבנה והזיכרון של חשיבות העוול והטעות? האם כדי לזכור את אהובינו שמתו עלינו להתאבל לנצח? עודד טוען שהעיון ברגשות חושף תפיסה תהליכית של רציונליות המנוגדת לתפיסה הרווחת של רציונליות, שהיא תפיסה מצבית. העוול, הטעות והאובדן לא מצדיקים מצב רגשי מתמשך אלא תהליך מורכב המתממש במשך הזמן.

 

בימים אלו, עודד כותב ספר שמחבר בין ההיגיון הרגשי שלנו לשאלות יסודיות בפילוסופיה של המוסר. על פי הספר, הבלתי-נסבל מהווה קטגוריה מוסרית וערכית שמאירה באור חדש שאלות מוסריות בוערות.

 

מתעניינים בשאלות דומות לשאלות שעודד חוקר? עיינו במאמרו כאן.

קרוב לאלפיים לוחות חומר בכתב יתדות מ- 2000 לפנה"ס ועד המאה האחרונה לפנה"ס, מכילים טקסטים ליטורגיים בלשון השומרית, חלקם נכתבו כאשר לשון זו כבר חדלה לשמש כשפת דיבור. טקסטים אחרים מאותן תקופות מורים לנו על הביצוע הפולחני של הליטורגיות האלו.

במחקרו פרופ' גבאי מנסה לפענח ולשחזר את הליטורגיות, מתי הן נאמרו, לפני אילו אלים ובאילו מקדשים, ובמיוחד כיצד נגנו אותן בעת הפולחן. על אף שמערכת תווים טרם התפתחה באותה תקופה, ישנן הוראות לאופן השירה והליווי של הליטורגיות, שעל פיענוחן הוא עובד וכמו כן, מנסה לזהות את הכלים שליוו את הליטורגיות ואת תפקידם בפולחן.

לאחרונה פרופ' גבאי מנסה להתחקות אחר המנגנון שאפשר את תהליך המסירה של הליטורגיות במשך כאלפיים שנה. זאת על ידי השוואת לוחות ליטורגיים מראשית האלף השני לפנה"ס עם לוחות מסוף האלף הראשון לפנה"ס המכילים את אותן תפילות. על אף שיש שינויים בנוסחאות, הליטורגיות דומות זו לזו באופן מפתיע על אף פער הזמן של קרוב לאלפיים שנה ביניהן. ישנן עדויות רבות לכך כי הליטורגיות נמסרו מדור לדור על ידי שירה.

c) Trustees of the British Museum)

כצרכן תרבות בהווה דוד מתעניין בתרבות של היהודים בצפון אפריקה בעבר. הוא צולל לתרבות העבר דרך שיטוט וקריאה בעיתונות, מסות, מכתבים, שירים, מחזות תאטרון ורומנים שכתבו גברים, נשים ובני נוער בצפון אפריקה בעברית, בערבית-יהודית ובצרפתית. בקריאה הוא משחזר את ההון התרבותי של קבוצות שונות בקהילה, תוך שהוא חושף יצירות, דמויות וחוגים שנשכחו בתהום הנשייה. דוגמאות לעבודתו ניתן למצוא במהדורות המוערות לספרים "אוטופיה מקזבלנקה" למכלוף אביטאן (2016) וברומן "יוסף פרץ" לאברהם אלבר נבון (2018), בשיתוף עם פרופ' ירון בן-נאה וד"ר קציעה עלון.

דוד רכש את "השכלתו היסודית" – תואר שני ודוקטורט – בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. הוא כתב עבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ' ירון צור, המומחה לתולדות יהודי ארצות האסלאם. עם סיום הדוקטורט הוא נסע לפריז להשתלמות בתר-דוקטורט  ב- Institut national des langues et civilisations orientales, ולאחר מכן המשיך לבית ספר קרייטמן ללימודי מחקר מתקדמים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, והיה גם עמית בתר דוקטורט במסגרת קרן גולדה מאיר באוניברסיטה העברית.

עבודת הדוקטורט של דוד ראתה אור באביב האחרון בספר "אור במערב: התרבות העברית במרוקו, 1912–1956 " בהוצאת מרכז זלמן שזר. בספרו הוא בוחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקהילה היהודית במרוקו בתקופה הקולוניאלית, תוך הצגת תהליכי היווצרותה וצמיחתה של רשת תרבות עברית במהלך ארבעה עשורים. הספר דן בהיסטוריה אינטלקטואלית, באידאולוגיות חינוכיות ותרבותיות, בהיסטוריה תרבותית, בפעילותם של סוכני תרבות וביצירתם התרבותית, וכן בדגמים תאורטיים להבנת התהליכים ההיסטוריים, ותורם לחקר ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של העם היהודי במאה ה-20, ובכלל זה לחקר התרבות העברית, שהתמקד עד היום באירופה ובארץ ישראל.

מחקריו בשנים האחרונות מתמקדים בתקופת מלחמת העולם השנייה ובשואה בצפון אפריקה. הוא כתב מאמרים הדנים בתגובה הספרותית של היהודים בעקבות המלחמה. מחקרו מסתמך על יצירות ספרותיות-היסטוריות שנכתבו בשלהי מלחמת העולם השנייה במרוקו בערבית-יהודית ובעברית. היצירות מתארות את המלחמה באירופה, באסיה ובצפון אפריקה, וחלקן מתייחסות לשואת יהודי אירופה. בניתוח משווה הוא מציע שלושה דגמים – שיר הלל, קינה ואוטופיה – שניתן לזהות בהם גישות שונות למלחמה שקיבלו ביטוי בתבניות הספרותיות של היצירות, בנרטיבים, בתכנים וברעיונות שלהן. בנוסף, דוד מתעניין גם בילדוּת ובנעורים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ועל סמך מקורות שכתבו מבוגרים, ילדים ובני נוער הוא דן בסוגיות של ילדות ומציע דגמי ילדות ונערות שהתגבשו בארצות האסלאם מסוף המאה ה-19.

בימים אלו דוד עמל על פרויקט מחקרי חדש. הוא מנתח כמותית ואיכותית ספרים בעברית, בערבית-יהודית ובצרפתית שהודפסו במרוקו או יובאו אליה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ומאפיין את הפועלים בשדה הספרותי במרוקו ובתוכם את הכותבים, המדפיסים, בעלי החנויות, הספריות ועוד. כמו כן, הוא בוחן אילו קשרים חברתיים, תרבותיים ואינטלקטואליים ניהלו גורמים אלה במרוקו עם גורמים מקבילים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, אירופה ואמריקה. מטרתו המרכזית היא להצביע על ההון התרבותי של הקבוצות השונות בקהילה היהודית במרוקו וכפועל יוצא לאפיין את מגוון הזהויות שהתעצבו ועיצבו את דמותה של הקהילה.

למידע נוסף על הספר "אור במערב" ולעיון בהקדמה לספר לחצו כאן.