הילה היא היוצרת ועורכת התוכן של הסדרה "מעברות", שאת הפקתה יזמה במהלך כתיבת המחקר לאור החשיפה לעושר המקורות והגילויים על החיים במעברות. ארבעת פרקי הסדרה הם: "תוהו ובוהו", "החלום", "השבר", "סרח עודף".

הסדרה משודרת בערוץ כאן 11, ימי רביעי בשעה 21:00.

לעמוד הסדרה ב"כאן דוקו"
 

ביקורת על הסדרה באתר מעריב online

ביקורת על הסדרה באתר וואלה! תרבות

"קו העוני", שיר הנושא של "מעברות"

אורלי לואיס החלה להתעניין בהיסטוריה של הרפואה דרך נושא המגפות. עוד בלימודיה לתואר הראשון הוביל אותה קורס אודות מגפות בהיסטוריה להתעמק בכתבי הרפואה העתיקים. היא הסתקרנה מהעושר הרעיוני בכתבים הללו במגוון תחומים: תנועת הדם, אוויר ומזון בגוף, טבעם של תהליכים מחלתיים, וההשפעה של טיפולים שונים על כל אלו.

לאחר השלמת התואר הראשון והשני באוניברסיטת תל אביב אורלי שהתה שש שנים במכון ללימודים קלאסיים באוניברסיטת הומבולדט בברלין, שם השלימה כתיבת עבודת דוקטור והשתלמות בתר דוקטורט במסגרת קבוצות מחקר שעוסקות ברפואה ובפילוסופיה בעולם העתיק. היא חזרה לישראל והמשיכה במחקרה כעמיתה בתוכנית מרטין בובר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית.

המחקר של אורלי מתמקד ברעיונות העתיקים על אנטומיה, פיזיולוגיה ודיאגנוסטיקה, ובקשר בין תחומי הרפואה הללו. היא מבקשת להבין כיצד אנשי העבר חקרו והסבירו את הטבע, ובעיקר את הגוף החי. אורלי חוקרת לא רק את הידע עצמו אלא גם מדוע הידע משתנה וכיצד נוצרים רעיונות מדעיים חדשים. בהקשר זה היא בוחנת כיצד תאוריה, מחקר אמפירי ועשייה קלינית הזינו זה את זה והובילו להסברים שונים של הגוף החי ושל מחלות והטיפול בהן.

אחד מנושאי המחקר העיקריים שלה הוא התורה והפרקטיקה לאבחון באמצעות הדופק ביוון ורומא. היא ממפה ומפרשת את האופן שבו סיווגו הרופאים העתיקים את הדופק (לדוגמה, לפי מדדים של גודל, מלאות וריקנות, קשיחות העורקים ועוד). כמו כן היא בוחנת כיצד סיווגים אלו השתנו לאור רעיונות חדשים על גוף ונפש, וכיצד ישמו הרופאים את תורת הדופק בעת אבחון חולים. ספרה, שעוסק בראשית המחקר על מערכת כלי הדם והנשימה ביוון העתיקה, זכה בפרס האקדמיה הבין לאומית להיסטוריה של המדע.

אורלי מתמקדת גם ברעיונות האנטומים בעת העתיקה. הידע האנטומי בעת ההיא היה בתהליך התעצבות, כך שכל רופא תיאר את מבנה הגוף וחלקיו באופן שונה מעמיתיו וכתוצאה מכך, במקום תורה אנטומית אחת היו למעשה אנטומיות רבות ומגוונות.

בשנים האחרונות אורלי מקדמת שיח ושיתוף פעולה פורה וייחודי עם חוקרים מתחומי הרפואה בארץ ובחו"ל ופיתחה שיטה לשחזור הממצאים המדעיים שעליהם התבססו הרופאים העתיקים. הודות למימון נדיב ממועצת המחקר האירופאית (ERC) היא הקימה קבוצת מחקר שמתחילה כעת ליישם באופן שיטתי ונרחב את המודל הבין תחומי והחדשני הזה. הקבוצה כוללת היסטוריונים וקלסיקאים כמו גם מומחי אנטומיה מודרנית מבית הספר לווטרינריה ומהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, ומומחים בתחום הדיגיטל. יחד הם מנתחים מזוויות שונות את הכתבים, משחזרים באופן מעשי את הידע שתועד בהם ומפתחים אטלס דיגיטלי אינטראקטיבי, שיציג את האנטומיות השונות בתלת-ממד ויציע כלי ניתוח ומחקר מתקדמים.

את התארים הראשון והשני הוא השלים בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, אז נחשף למורכבותה של הזירה הלבנונית ולמקומה הייחודי בעולם הערבי, במזרח התיכון ובמערכת הבינלאומית בכללה. מורכבות זו היא שמשכה אותו לכתוב את עבודת התזה בהנחייתם של פרופ' אלי פודה ופרופ' אייל זיסר, ואשר עסקה בבחינת שאלות של זיכרון, שכחה וחתירה להגמוניה פוליטית וחברתית כפי שמתבטאים באופן ציונו של "חג ההתנגדות והשחרור", הוא יום הציון לנסיגת ישראל מרצועת הביטחון במאי 2000. מסקנתו העיקרית הייתה כי מופע זיכרון רשמי זה מהווה ניסיונה החשוב והרציני ביותר של המדינה הלבנונית לגשר על פער ה"שכחה הקולקטיבית" שיצרה מלחמת האזרחים הגדולה. אלא שניסיון זה נכשל בסופו של דבר בשעה שארגון חזבאללה נטל על עצמו את הבכורה והפך את יום החג למזוהה עמו ועם העדה השיעית.

עבודת הדוקטורט – בהנחייתם של פרופ' אלי פודה ופרופ' אשר קאופמן – מבקשת להציע דרך הסתכלות אחרת וניתוח מקורי לאופן שבו נתפשת לבנון בתור מדינה "חלשה או כושלת", ולבחון את תפקודה לא רק בהשוואה למדינות אחרות ותוך שימוש במודלים המערביים המקובלים, כי אם מתוך הכרה בכך שהמודל הקלאסי של המדינה המודרנית עלול לעיתים להקשות עלינו לפענח את אופן תפקודן של מדינות לא-מערביות. למעשה, העבודה מבקשת לבחון את מערכת היחסים שבין המדינה הלבנונית לבין ארגון חזבאללה מתוך הכרה בקיומה של מערכת מורכבת והיברידית שבה המדינה וגורמים לא-מדינתיים שזורים זה בזה.

נדמה כי חשיבותו של מחקר מעין זה מקבלת משנה-תוקף מדי יום ביומו, בשעה שהמדינה הלבנונית מצויה במשבר חסר-תקדים והמאורעות השונים בה מובילים להתפתחויות תכופות יותר ויותר, מה שהופך את ביצוע המחקר למאתגר עוד יותר.