איאס נאסר הוא יליד כפר סמיע שבגליל העליון. הוא משורר, מתרגם וחוקר שעוסק בשירה ובספרות הערבית הקלאסית. הוא החל לכתוב שירה בנעוריו, ופרסם עד כה שני קבצי שירה בערבית: "חיטה בכף ידה של אישה" (בירות, 2012), "נשיקה במלוא שהרזאדיותה" (חיפה, 2015).

איאס השלים את כל לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בחוג לשפה וספרות ערבית. בתואר הראשון הוא למד גם בחוג לספרות כללית והשוואתית. במהלך לימודיו זכה איאס במלגות הצטיינות ובפרסים יוקרתיים וביניהם מלגת נשיא האוניברסיטה העברית ולאחרונה מלגת מעוף לחוקרים מצטיינים מטעם המועצה להשכלה גבוהה.

עבודת הדוקטור שלו, שאושרה בשנת 2017, מתמקדת בניתוח נרטיבי של שירת האהבה הערבית בתקופה הקדם-אסלאמית ובראשית האסלאם. מחקריו עוסקים במגוון נושאים בספרות הערבית, בין היתר: בשירת האהבה הקדם-אסלאמית ובראשית האסלאם, בשירת היין הקדומה, ובהיבטיו החיוביים של הייאוש ותפיסתו בשירה הערבית הקדם-אסלאמית. במחקרו האחרון עסק איאס בכתבי היד של כִּתַאבּ אלזַּהְרַה, אנתולוגיה של שירה ערבית מן המאה התשיעית, פרי עטו של מֻחמד בן דַאוד אלאִצְפהאני, מחשובי חוקרי השירה הערבית הקדומה, והאיר היבטים רבים שהיו עד כה עמומים במהדורות הדפוס של הספר.

ביקשנו מאיאס נאסר לספר לנו על אהבתו לשפה הערבית ולחשוף אותנו לקסמיה:

"אהבת השפה הערבית פיעמה בליבי עוד בילדותי. המורה הראשון שהיה לי הזכות והעונג הרב ללמוד ממנו את השפה הערבית הוא אבי מורי הסופר והמשורר יוסף נאסר, אשר העמיד אותי על יופיין וקסמן של הלשון והספרות הערבית. בהמשך שמתי פעמיי אל האוניברסיטה העברית בירושלים, שבה זכיתי ללמוד אצל גדולי המלומדים בחוג לשפה ולספרות ערבית. זכות זו היא הכוח המניע שחיזק בי את הרצון והתשוקה להמשיך בלימודים מתקדמים בתחום זה. אני נרגש וגאה להקדיש את כל מאודי לחקר הספרות הערבית הקלאסית, הן בתחום הפרוזה והן ובעיקר בשדה השירה. השפה הערבית בעבורי היא זהותי, ישותי ושורשי, ואני מלמדה הן מתוך הזדהות עמוקה והערכה רבה לאוצרות הספרותיים ולמכמני הלשון שנוצרו בלשון זו הן מתוך אמונה בכוחה ובחותמה של המילה כמשקפת את ערכו האנושי של האדם בעולם. ביום הבין לאומי לשפה הערבית, אני מייחס חשיבות רבה לחובה ולזכות לתרום לביצור מעמדה של השפה הערבית בכל המישורים, ולעשות כל שלאל ידי להנחלתה בלמידתה ובהוראתה."

 

يسعدنا أن نحتفل ككلّ عام باليوم العالميّ للّغة العربيّة في 18 ديسمبر، وقد آثَرْنا في هذا العام أن نحتفل بها مع الدّكتور إياس ناصر الذي عُيّن مؤخّرًا محاضرًا للشّعر والأدب العربيّ في قسم اللّغة العربيّة وآدابها.

وُلد الدّكتور إياس ناصر في قرية كفرسميع في الجليل الأعلى، وهو شاعر ومترجم وباحث مختصّ في الشّعر والأدب العربيّ. بدأ نظم الشّعر في ريّق صباه، وأصدر ديوانين من الشّعر «قمحٌ في كفّ أنثى» (بيروت، 2012) و«قُبلةٌ بكامل شهرزادها» (حيفا، 2015).

دَرَسَ الأدب العربيّ والأدب العالميّ والمقارن في الجامعة العبريّة، وحصل على درجة الدّكتوراه من الجامعة نفسها عام 2017، ونال جوائز متعدّدة في دراسته الأكاديميّة، كان آخرها منحة معوف للباحثين المتميّزين من مجلس التّعليم العالي.

تناول في أطروحة الدّكتوراه الفنّ القصصيّ في المقدّمات الغزليّة لدى الشّعراء قبل الإسلام ومن تلاهم من المخضرمين في صدر الإسلام. تدور أبحاثه على موضوعات مختلفة، كالوقوف على الأطلال، ومفهوم اليأس والأمل في الشّعر القديم، ونظرة النّقّاد والشّعراء القدماء إلى الغزل واتّخاذه وسيلةً لاستمالة الجمهور. وقد تناول في دراسته الأخيرة كتاب الزّهرة لمحمّد بن داود الأصفهانيّ، فكشف عن أسلوب المؤلّف في ترتيب الكتاب، مستعينًا بمخطوطة نفيسة لم تأخذ بحظّها من النّظر والبحث حتّى يومنا هذا.

طلبنا من الباحث إياس ناصر أن يحدّثنا عن شغفه باللّغة العربيّة ويُطْلِعنا على سحرها:

«شُغفتُ باللّغة العربيّة وأدبها منذ ميعة الصّبا وغضارة الشّباب، وقد أومض هذا العشق في قرارة روحي حين تتلمذتُ لأستاذي الأوّل، والدي الأديب يوسف ناصر، الذي كان يطوّف بي في خمائل الأدب العربيّ. ثمّ إنّي قصدتُ إلى الجامعة العبريّة في القدس، وأخذتُ أَدرُسُ في قسم اللّغة العربيّة وآدابها عند جِلَّة من الأساتذة الذين أَدين لهم بالفضل العظيم، وقد صَرَفْتُ همّتي إلى بحث الشّعر العربيّ القديم ودراسته من جوانب متعدّدة. تتوقّد السّعادة في أعماق فؤادي، ويتدفّق العشق نهرًا رقراقًا في نفسي، حين أحلّق في رياض الأدب العربيّ وأبحث في كنوزه، لأنّي أرى اللّغة العربيّة عماد الثّقافة وحاضنة الفكر، وهي هويّتي وكياني وجذوري، أنهض بتدريسها شغفًا وزهوًا بأدبها النّفيس، وإيمانًا بأثر الكلمة العَطِرة التي تصوّر قيمة الإنسان في هذا العالم. وما أعظم أن نحرص كلّ الحرص على هذه اللّغة السّاحرة الآسرة، ونسرّح النّظر في كنوزها الأدبيّة، ونرفع شأنها في جميع الميادين، ونُوَفّيها حقَّها من الحديث والمطالعة والتّأليف والإبداع.»
 

 

מתעניינים בשירת האהבה הקדם-אסלאמית ובמסורתה? מוזמנים לעיין במאמרו האחרון של איאס נאסר שהתפרסם לאחרונה;

هل تودّون الاطّلاع على فنّ الغزل وأعرافه في الشّعر العربيّ القديم؟ ندعوكم إلى قراءة ما كتبه إياس ناصر في مقاله الأخير الذي نُشر في مجلّة الدّراسات الآسيويّة  Journal Asiatique

את צעדיו הראשונים בעולם הספרות עשה גדעון כבר כתלמיד תיכון, אז למד כמה קורסים באוניברסיטת תל אביב, הודות למורתו לספרות בתיכון חדרה עפרה קליין ובסיועה של פרופ' חנה נוה. לאחר שירותו הצבאי השלים תואר ראשון בחוגים לשפה וספרות צרפתית ולספרות עברית באוניברסיטה זו. את התואר השני למד בחוג לספרות עברית בירושלים וכתב עבודת גמר על שירת לאה גולדברג בהדרכת פרופ' אריאל הירשפלד. את הדוקטורט על שירת דליה רביקוביץ, כתב בהנחיית פרופ' מיכאל גלוזמן בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן היה בכמה השתלמויות בתר-דוקטורט בהן אוניברסיטת סטנפורד, מרכז כץ באוניברסיטת פנסילבניה ולבסוף מרכז מנדל סכוליון למחקר רב-תחומי במדעי הרוח והיהדות באוניברסיטה העברית. במקביל שימש עורך ראשי שותף בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים.

עם קליטתו בחוג לספרות עברית זכה גדעון במלגת עזריאלי לחוקרים צעירים. תקציב המחקר הנדיב הנלווה למלגה ישמש אותו לעריכת פרויקט נרחב המשלב שיטות מסורתיות של חקר הספרות ובייחוד שימוש במקורות ביו-ביבליוגרפיים (הן על חיי היוצרים והן על פרסומיהם) עם כלים של מדעי הרוח הדיגיטליים שהוא רכש בסטנפורד.
הפרויקט מבקש לחשוף את "הקאנון שמעבר לקאנון": מאות יצירות מאת מיטב המשוררים והמשוררות העברים במאה העשרים, שפורסמו פעם אחת ויחידה בעיתונים ובכתבי העת, לא כונסו מעולם בְּספר, וכך נשכחו. היצירות שצפויות להתגלות בפרויקט עשויות להתוות היסטוריוגרפיה אחרת – לאו דווקא חלופית, אך בהכרח מורכבת יותר – של השירה העברית במאה העשרים, ושל התרבות הארץ-ישראלית והישראלית.

בקרוב יראה אור הכרך השני (מתוך שלושה) בסדרת רשימות העיתונות של לאה גולדברג בעריכתם של גדעון ופרופ' חמוטל בר-יוסף.
בקובץ החדש – 'יומן ספרותי' כרך ב – עשרות מאמרים פרי עטה שפורסמו פעם אחת ויחידה לפני שבעים ושמונים שנה, וכעת מוצגים מחדש לקהל הקוראים והקוראות.

 

צוות חוקרים בראשות פרופ׳ גדעון שלח-לביא מהחוג ללימודי אסיה יצא לראשונה לאזור נידח שבין מונגוליה, סין ורוסיה למפות קטע מהחומה הסינית הגדולה שידוע כ"חומה של ג'ינגיס חאן", להבין למה החומה הזו לא מתועדת במקורות היסטוריים, מדוע היא כמעט ולא נחקרה, ולחשוף מי בעצם בנה אותה ולאיזו מטרה.

פרופ' גדעון שלח-לביא מהחוג ללימודי אסיה הוא ארכיאולוג שמתמחה בחקר צפון סין ובראשית החקלאות בה, בדגש על התקופות הפרה-היסטוריות. מאז שהשלים את כתיבת עבודת הדוקטורט באוניברסיטת פיטסבורג (באמצע שנות התשעים) הוא מתמקד במחקרי שטח ארכיאולוגיים בסין, ולאחרונה גם במונגוליה.

לאחרונה החל פרופ' שלח לגלות עניין בחומות בסין ובמונגוליה בימי הביניים, והתמקד בשאלה איך יכול להיות שמערכת כה אדירה שמשתרעת לאורך של לפחות 3,500 ק"מ לא מוזכרת במקורות קדומים, וכמעט לא נחקרה מדעית.

שאלה זו ושאלות נוספות כגון מדוע נבנו חומות באזורים כל כך נידחים ומרוחקים ממרכזי אוכלוסייה, ומהי הדינמיקה של הקמת מערכות יקרות כל כך ועתירות משאבים לאורך ההיסטוריה, הובילו אותו לחקר החומה של ג'ינגיס חאן.

החומה הגדולה של סין היא מותג רב עוצמה בהיסטוריה העולמית, למרות שלמעשה מדובר במספר רב של חומות שנבנו בתקופות שונות לאורך כ-2,000 שנים. אחד המקטעים הפחות מוכרים של החומה נבנה בימי הביניים (במאות ה- 11 עד ה- 13 לספירה) ומשתרע על פני יותר מ-3,500 קילומטרים. על אף גודלה המרשים ולמרות שהיא כוללת בנוסף לחומות ותעלות הגנה גם מספר רב של מחנות ומבנים נלווים, מערך החומות הזה לא מתועד במקורות היסטוריים וכמעט שלא נחקר על ידי היסטוריונים וארכיאולוגים.

אחת הסיבות ל"התעלמות" ההיסטורית היא העובדה שחלקים גדולים ממנה ממוקמים רחוק מקווי החומה המוכרים ועמוק בשטח הערבה המונגולית. אורכם של חלקים אלו, שידועים בשמם העממי "החומה של ג'ינגס חאן", הוא כ-750 ק"מ, והם נמצאים באזור נידח בגבול שבין מונגוליה, רוסיה וסין.

משלחת של ארכיאולוגים והיסטוריונים מהאוניברסיטה העברית, בהובלת פרופ' גדעון שלח-לביא ובשיתוף פעולה עם חוקרים מאוניברסיטת ייל ומהאקדמיה המונגולית למדעים, יצאה למפות את החומה של ג'ינגיס חאן ולחפור חלקים ממנה במטרה להבין את הרקע להקמת החומה ולחשוף את המטרות שלשמן היא הוקמה.
במשלחת השתתפו כמה חוקרים ותלמידי מחקר מטעם האוניברסיטה העברית: פרופ' גדעון אבני מהחוג לארכיאולוגיה, פרופ' רוני אלנבלום מהחוג לגיאוגרפיה, מיקה אולמן (דוקטורנטית במכון לארכיאולוגיה), ד"ר עידו וכטל (כיום עמית מחקר בתוכנית מרטין בובר), חן זייגן (שהגיש לאחרונה עבודת תזה במכון לארכיאולוגיה), מוסטפא חוסיין (תלמיד לתואר שני בחוג לארכיאולוגיה) וטל רוגובסקי (סטודנט לתואר שני במכון לארכיאולוגיה).

 

 

משלחת החוקרים חקרה את החומה של ג'ינגיס חאן במשך כשנתיים. מחקר השטח כלל תיעוד שטתי של קו החומה ושל קבוצות המבנים שממוקמות מדרום לו, וכן שימוש בטכניקות תיעוד מתקדמות של צילומי רחפן ותיארוך. מאחר שהחומה ממוקמת עמוק בשטחי הערבה המונגולית, הרחק מכל ישוב עתיק, זהות הבונים שלה מעוררת שאלות רבות, כמו גם הסיבות להקמתה והשאלה מדוע הושקעה כמות משאבים אדירה באזור זה בתקופה שהאזור יושב על ידי עמים נוודים.

במחקר חדש שפורסם החודש (יוני 2020) בכתב העת היוקרתי Antiquity מציגים החוקרים ניתוח מבני וגיאוגרפי של החומה שהוביל אותם לחלוק על ההנחה הרווחת שהחומה הזו נועדה להגן על גבול האימפריה מפני כיבוש צבאי. להבנתם, החומה נבנתה במטרה להדוף גלי הגירה.

תקופת הקמת "החומה של ג'ינגיס חאן" התאפיינה באירועי אקלים חריגים שהובילו לגלי הגירה של נוודים דרומה. לטענת החוקרים, גודלה ואופייה של החומה, כמו גם המיקום הגיאוגרפי של הביצורים שממוקמים לאורכה, מצביעים על כך שמטרתה המרכזית הייתה לפקח על תנועתם של קבוצות נוודים שפעלו מצפון לקו החומה.

צוות המחקר גילה גם שהחומה הוקמה ככל הנראה על ידי החיטאנים, קבוצה בעלת רקע נוודי ששלטה על צפון סין ועל חלקים ניכרים ממונגוליה בין המאה ה-10 למאה ה-13 לספירה והקימה בהם את שושלת "ליאו".

להבנתו של פרופ' שלח-לביא, העובדה שדווקא קבוצה זו, בעלת רקע נוודי, הקימה את אחד ממערכי החומות הגדולים בהיסטוריה האנושית היא כשלעצמה מעניינת. שכן, ניתן ללמוד מכך על הדינמיקה שהביאה לבניית חומה ושאיננה תואמת להנחות הקודמות שלנו על יחסי יושבי הקבע החקלאיים (הסינים) עם עמי הערבה (המונגולים).

המחקר חושף אפוא ששושלת ליאו בנתה את החומה בנתיב ההגירה של אותם עמים במטרה למנוע מהם להיכנס ללב האימפריה, ולא הייתה זו חומה שבנו שושלות סיניות למטרות צבאיות. מבחינה זו, החומה של ג'ינגיס חאן דומה מאוד לחומות מודרניות שנועדו לעצור או לפקח על גלי הגירה.

המחקר התאפשר הודות למענק מחקר מטעם הקרן האירופאית למחקר (ERC) שהוענק לפרופ' שלח-לביא לחקר החומה (ולחקר חומות מקבילות שנבנו בתחומי סין של היום) ולחקר התנאים האקולוגיים, הפוליטיים והחברתיים שהביאו להקמתה.

לתקציר המאמר בכתב העת Antiquity לחצו כאן.

בתמונה: משלחת החוקרים בערבות מונגוליה, 2019.