מקובל לטעון שקריאת ספרות מעניקה לנו נחמה. לא מעט מהיצירות הגדולות של ספרות העולם נכתבו במטרה לספק נחמה לקוראיהן – בין אם חלק מספרי הנביאים בתנ"ך, רומנסות האבירים של ימי הביניים או הרומנים הסנטימנטליים של ראשית הרומנטיקה. ואולם, כיצד בדיוק הספרות מנחמת? האם הנחמה הספרותית טמונה בעונג ובשכחה שמעניקה הקריאה, באפשרות להזדהות עם דמויות החוות סבל, או אולי דווקא בממד דידקטי כלשהו שקיים ביצירה? במה שונה נחמת הספרות מזו שמעניקה הפילוסופיה או הפסיכולוגיה? והאם גברים ונשים נוטים להפיק מקריאת ספרות נחמות שונות?

מחקרו הנוכחי של ד"ר זק בוחן את השאלות הללו באמצעות עיון במכלול יצירתו של אחד היוצרים המשפיעים בספרות העולם – ג'ובאני בוקאצ'ו, שחי ופעל באיטליה של המאה הארבע עשרה. את יצירתו הגדולה "הדקאמרון" כתב בוקאצ'ו על רקע המגפה השחורה שהשתוללה בפירנצה ב- 1348 והפכה את הצורך בנחמה לאקוטי במיוחד. ואכן, בוקאצ'ו מצהיר בפתיחה ל"דקאמרון" שמטרתו המרכזית בכתיבה היא להעניק נחמה לקוראיו ולקוראותיו.

המחקר מתחקה אחר אופי הנחמה הספרותית שניסה בוקאצ'ו להעניק והאופן בו הנחמה שהציע היוותה אבן דרך בהתפתחות היחס בין ספרות לנחמה במערב. בעוד המסורות הספרותיות והפילוסופיות מהן שאב נטו לדבוק במסר אוניברסלי של נחמה ובניסיון להדביר את התשוקות המובילות לסבל, הרי שבוקאצ'ו סבר שנחמה צריכה להיות מותאמת לנסיבות חייו הפרטיקולריות של הסובל ושהניסיון לבטל את התשוקות אינו מציאותי. הנחמה הספרותית הפכה תחת ידיו לאמפתית במקום מחנכת, מכילה במקום שופטת, פתוחה ורב-קולית במקום חד-ממדית. בד בבד, בוקאצ'ו העניק תוקף לרעיון שהספרות יכולה לנחם גם מעצם העונג והמפלט מחיי היום-יום שהיא מספקת, רעיון שעל רקע היומרות הגואלות של היצירה הגדולה שקדמה לו – "הקומדיה האלוהית" של דנטה – היה לא פחות ממהפכני. 

לקריאה נוספת:

נחמה ספרותית בשעת מגפה, המוסך – מוסף לספרות מבית הספרייה הלאומית, מאי 2020.

פרופ' דוד שולמן זכה בפרס רוטשילד לשנת 2004, בפרס א.מ.ת לשנת 2010 ובפרס ישראל בתחום חקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה לשנת 2016, והוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

את התואר הראשון הוא סיים ב-1971 בלימודי מזרח תיכון, בהדגש על השפות הערבית והפרסית. בשנים 1972-1976 הוא למד ב-School of Oriental and African Studies בלונדון והשלים כתיבת עבודת דוקטור בתחום השפה והספרות הטמילית.

למעשה, המעבר מלימודי האסלאם ללימודי הודו לא ממש תוכנן על ידיו  מראש. היו אלו מוריו,  פרופ׳ יוחנן פרידמן (מורו ורבו לשיעורי השפה הפרסית) ופרופ׳ דניאל שפרבר (שבשנות ה-60 הלך ברגל מאיסטנבול להודו וחזרה 7 פעמים ושחיבב וכיבד מאוד את המסורת ההודית) שניתבו אותו בכיוון זה. ובזכות פרופ׳ חיים רבין ז״ל, בלשן ששלט בכ 20 -שפות וביניהן השפה הטמילית של הדרום הרחוק, הוא שמע לראשונה על טמילנאדו ועל השירה הטמילית העתיקה.

דוד גילה בספרייה הלאומית בגבעת רם תרגומים מהספרות הזו שהלהיטו את  דמיונו (בייחוד התרגומים של א. ק. ראמאנוג׳ן), והחליט לחפש לו מורה. כך הוא התגלגל לSOAS  ולהנחייתו של ד״ר ג׳ון מר, מגדולי חוקרי הטמילית והמוסיקה הקרנאטית בדורנו.

בינתיים, נסעו דוד ואישתו להודו, לעיר מדראס בירת טמילנאדו. הייתה זו אהבה ממבט ראשון! הם התאהבו באנשים מאירי הפנים, במוסיקה הקלאסית של הדרום, בנופי שדות האורז המוריקים, במאכלים, במקדשים, באלים ובאלות השוכנים בהם, ובשפה המבעבעת על השפתיים במהירות כמעט על-אנושית. הם גרו חודשים אחדים במדראס, שהפכה בעבורם לבית שני ואהוב מאוד. מאז (ועד לפרוץ מגפת הקורונה) דוד מקפיד לחוזר אלייה ואל מחוזות אחרים בדרום הודו מדי שנה.

עבודת הדוקטור של דוד עסקה במיתולוגיה של המקדשים הטמיליים. ספריו שנכתבו בעקבותיה מתמקדים בספרות ובפואטיקה של הטמילית, הטלוגו, והמליאלם לצד השפה והספרות הסנסקריטית, שהייתה מאז ומעולם חלק אינטגרלי של תרבויות הדרום.

בשנים האחרונות דוד מתמקד בשפת הטלוגו ובספרותה הענפה. הוא נשבה גם בקסמו של התאטרון הקלאסי בקרלה — קודיאטם — ונוסע מדי שנה עם תלמידיו לצפות במופעים המרהיבים, ויש שיאמרו הארוכים (בין 12 שעות לכ-150 שעות למופע אחד, ממערכה אחת בלבד, מתוך מחזה שלם!).

דוד חוקר גם את האסלאם הטמילי, את המוסיקה הקרנאטית, את ההיסטוריוגרפה שנתחברה בשפות הדרום, ואת הספרות הטמילית שנתחברה בסרי-לנקה ב-300 השנים האחרונות.

פרויקט המחקר בחסות ה- ERC החל ב-2018, ובבסיסו ההיפותיזה שבראשית העת החדשה היו תרבויות דרום הודו כולן מערכת תרבותית מלוכדת, רב-לשונית, רב-דתית ואינטר-טקסטואלית, שפיתחה נושאים מובהקים ומושגים חדשים –  לעתים מהפכניים –  בכל אזור ואזור. מושגים אלו באים לביטוי בכל התחומים האסתטיים: ספרות, ציור, פיסול, תאטרון, מוסיקה, ריקוד, לצד הספרות הפילוסופית והתאורטית שהתגבשה בכל אחד מהאפיקים הללו.

כדי לבדוק היפותיזה זו לעומק, הקים דוד קבוצת מחקר שמארחת ארבעה פוסט-דוקטורנטים, שני דוקטורנטים, שתי תלמידות לתואר שני ו"פריפריה" רחבה מאוד של חוקרים בכירים וצעירים מרחבי תבל.  חוקרי הקבוצה קוראים טקסטים בצוותא בכל השפות הרלוונטיות: סנסקריט, טמילית, טלוגו, קנדה, מליאלם, סינהלה, פרסית, ההינדי הדקהנית שפרחה באזורי הדקאן, וגם (החל מהשנה הבאה) בג׳אווית.

מאמרים וספרים פרי עטם של חוקרי הקבוצה בתחומי התרבות הזו ובאופקיה הולכים ונכתבים בימים אלו ממש. בנוסף, הקבוצה מקיימת סדנאות מחקר בנושאים נבחרים ויוצאת להודו כמשלחת מחקר כדי לצפות במופעים, לאתר כתבי יד וללמוד היטב את האתרים החשובים ביותר בשטח עצמו.

יקיר למד לתואר ראשון בחוגים לפילוסופיה וללימודים קלאסיים בפקולטה שלנו, וכן בתוכנית אמירים. בתואר השני ובדוקטורט הוא הצטרף לחוג לתלמוד, אך בה-בעת התעמק גם בספרות הקלאסית, בספרות המזרח הקדום ובספרות הנוצרית הקדומה. במהלך לימודיו הוא גם שהה כמה שנים באוניברסיטאות שונות בחו"ל בעיקר בגרמניה, באיטליה ובארצות הברית.   

עבודת הדוקטורט שלו השוותה באופן שיטתי בין פרשנותם של חז"ל למקרא לבין הפרשנות היוונית העתיקה לאיליאדה ולאודיסיאה, שנכתבה בתקופה ההלניסטית והרומית. באופן זה הוא הצלח לשלב בין שני תחומי העניין המרכזיים שלו – ספרות חז"ל והספרות הקלאסית.

בעבודתו הוא טען שאפשר להצביע על הדרכים השונות שבהן השפיעה הפרשנות היוונית באופן עמוק ומהותי על גישתם הפרשנית של חז"ל. למעשה, לא ניתן להבין את הופעתם של קבצי המדרשים הערוכים ואת חלק מהנחות היסוד הפרשניות שעומדות בבסיסם ללא הכרות עם הפרשנות ההומרית בת הזמן.  הפרשנות היוונית – כמייצגת של השיח הספרותי, הרטורי, הלשוני והדידקטי בן הזמן – השפיעה גם על אופני ארגון הידע, דרכי הלימוד, תפיסת הטקסט הקנוני ותפקיד הפרשן אצל החכמים. החכמים, כך הוא טען, היו שותפים במידה רבה לשיח הפרשני בן זמנם.

עבודת הדוקטורט הניחה למעשה את התשתית שאפשרה ליקיר ללמד הן בחוג לתלמוד הן בחוג ללימודים קלאסיים. כיום הוא ממשיך להתמקד במחקרים משווים בין ספרות חז"ל לבין ספרויות שונות בנות התקופה – בעיקר לחוק הרומי ולספרות שנכתבה בסורית (ארמית-נוצרית).

פרויקט המחקר הראשי  שבו הוא עוסק כעת נתמך על ידי קרן עזריאלי ומתמקד בקהילות היהודיות באימפריה הסאסאנית מחוץ לבבל (מרכז עיראק של ימינו) בתקופת התלמוד. אנחנו יודעים מעט על הקהילות היהודיות האלה, והמעט שכן ידוע לנו מגיע לרוב אך ורק מהתלמוד הבבלי. לאור זאת, עלינו לשוב ולהזכיר לעצמנו כי התלמוד הבבלי כשמו כן הוא – תלמוד שחובר בבבל, מחוז לא גדול במרכז מסופוטמיה. מחוז זה, עם כל חשיבותו, היווה רק חלק קטן ביותר מהאימפריה הסאסאנית אדירת-הממדים שהשתרעה מהרי הקווקז בצפון למפרץ הפרסי בדרום, ומצפון הודו במזרח לסוריה במערב, כשבחלק גדול מהאזורים הללו היו קהילות יהודיות משמעותיות. למרות היקפו העצום, הרי שהתלמוד הבבלי הינו בסופו של דבר יצירה של אליטה דתית ואינטלקטואלית מסוימת שהייתה תחומה ברובה במספר ישובים המצויים באזור גאוגרפי מצומצם יחסית. לאליטה זו היו אינטרסים, מטרות ומגמות משלה. בין השאר הקדישו חכמי בבל מאמץ רב ביצירת גבולות של יוחסין ובגיבוש סטריאוטיפים כלפי חבלי ארץ שונים – סטריאוטיפים שסייעו לחזק ולהבנות את הזהות המקומית של יהודי בבל ואת עליונותם התורנית, המוסרית, והגנאלוגית ביחס ליהודים מאזורים אחרים. בהיעדר מקורות ישירים, עלינו להשתדל ולהבין את הנסיבות ההיסטוריות, הפוליטיות, הכלכליות והדתיות שעשויות היו להשפיע על הקהילות הללו ולעצב אותם. השימוש במקורות חיצוניים לתלמוד –  גם אם הם אינם עוסקים ישירות ביהודים –  לצד מודעות להטיות המובנות של התלמוד הבבלי בתיאורי היהודים מחוץ לבבל, עשויים לתרום תרומה משמעותית לשחזור של המגוון היהודי ברחבי האימפריה הסאסאנית.