נועם מזרחי עשה את תאריו האקדמיים באוניברסיטה העברית, ויצא להשתלמויות בתר-דוקטורטיות באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית ובאוניברסיטת גטינגן בגרמניה. הוא חוקר את הספרות העברית הקדומה שנשמרה במקרא ובספרות הסובבת אותו שנכתבה בימי הבית השני, ובמיוחד את מגילות מדבר יהודה. במחקריו הוא משלב בין היבטי הנוסח, הלשון, הספרות והעולם הרעיוני של הטקסטים העתיקים כדי להתחקות אחר הדינמיות של העולם התרבותי שהתפתח בעת העתיקה ואשר בדרכים רבות (ולעתים גם עקלקלות) ממשיך להזין גם את תרבותנו היום. לו נשאל "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" בבואו ללמוד באוניברסיטה (לפני יותר מעשרים שנה) הוא לא היה מעלה על דעתו שהתשובה תהיה חוקר מקרא ומגילות, אך מסתבר שלחיים בכלל וללימודים בפרט יש דינמיקה משלהם, שאינה תמיד צפויה מראש.

בדיוק באותן השנים שבהן הוא עשה את ראשית צעדיו לתואר ראשון חל שלב מכריע ואינטנסיבי בתולדות מפעל הפרסום של מגילות מדבר יהודה. הייתה זו תקופת שיא בפעילות המדעית סביבן ובהתרגשות העולמית שהיא עוררה. עבורו הייתה זו הזדמנות נדירה להיחשף לראשונה לקטעי כתבים קדמונים וללמוד כיצד בעזרת מחקר קפדני וזהיר אפשר להעלות מתוכם את קווי המתאר האבודים של עולם רוחני גועש ומרתק בסתירותיו הקיצוניות.

בימים אלו, נועם מתמקד בשלושה פרויקטים עיקריים:  הוא משלים (בשיתוף עם מוזיאון ישראל) את כתיבתו של פירוש חדש לחיבור הקרוי במחקר 'פשר חבקוק', שהוא למעשה פירוש קדום על ספר חבקוק (מנביאי תרי-עשר) שנמצא בקומראן ומפעיל שיטת פרשנות מיוחדת במינה המזהה את הרלוונטיות של דברי הנביא (שפעל בשלהי ימי הבית הראשון) למציאות ההיסטורית של הפרשן (בתקופה ההלניסטית-רומית).  הפירוש נועד לפתוח צוהר לעולם המגילות לקהל הרחב; הוא מתחיל מחקר חדש (בתמיכת הקרן הלאומית למדע) על העותקים הקדומים ביותר של ספר ישעיה שנתגלו במדבר יהודה (מגילות שיש בהן כדי לשפוך אור לא רק על מסירת הנוסח של הספר אלא גם על התפתחותו הספרותית ועל התקבלותו בתרבות הספר של ארץ יהודה בעת העתיקה); והוא שקוע בכתיבת פירוש נוסף לחיבור אחר בן התקופה (גם כן בתמיכת הקרן הלאומית למדע): 'שירי עולת השבת' – חיבור ליטורגי מופלא ומסתורי מבחינות רבות, המתאר את פולחן המלאכים במקדש השמיימי. החיבור נתגלה בכעשרה עותקים (כולם מקוטעים מאוד) בין המגילות, והעמיד קשיים פרשניים רבים בפני חוקריו עד היום

אחת השאלות שמעסיקה את החוקרים היא מתי נאמרים השירים והאם הם נאמרים רק ברבעון הראשון של השנה, כלומר בין החודש הראשון בלוח השנה של קבוצות כיתתיות בימי הבית השני (שמקביל לחודש ניסן) לחודש השלישי, או שהם נאמרו בארבעה מחזורים, ואז יוצא שהשיר האחרון במחזור של הרבעון השלישי בשנה נאמר ב-28 בחודש התשיעי, המקביל לחודש כסלו בלוח העברי, ובסמוך לימי החנוכה שלנו.

עודד השלים לימודי תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה העברית ב-2007. בשנת 2015 הוענק לו התואר ד"ר בפילוסופיה מאוניברסיטת הרווארד ואחר כך ובמשך שלוש שנים הוא היה מרצה ועמית פוסט-דוקטורט במרכז לאתיקה ובמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת סטנפורד. הוא חזר לישראל ב-2018 והיה עמית בתכונית עמיתי מרטין בובר למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית במשך ארבע שנים וכעת הוא  מצטרף למחלקה לפילוסופיה ולמרכז לפילוסופיה של המוסר ופילוסופיה פוליטית כמרצה בכיר.

עודד עוסק בפילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של הרגש, פילוסופיה פוליטית וקשרים בין פילוסופיה וספרות. הרעיון שמניע את המחקר של עודד הוא שהרגש והתבונה כרוכים זה בזה ללא הפרד. לא רק שהרגש אינו מנוגד להיגיון, הוא מעצב ומבטא את עקרונות הרציונליות והמוסר שלנו. לכן, למשל, אנחנו שואלות ושואלים את עצמנו לא רק מה גורם לכעס, לאהבה, לחרטה ולאושר שאנחנו חוות וחווים, אלא גם: מה מצדיק רגשות אלו? האם הם ראויים ומה משמעותם? מאותה סיבה, המחשבה הרווחת שרציונליות טהורה נעדרת רגש היא מחשבה שגויה.

עודד פרסם שורה של מאמרים על אודות ההיגיון שעל-פיו רגשות משתנים בזמן. חרטה, אֵבֶל, כעס וטינה הם רגשות שמסתכלים אל העבר — אל טעויות, אובדן, עוולות ובגידות שלא ישתנו לעולם. כיצד, אם כן, ניתן להצדיק את השינויים שחלים ברגשות אלו? האם עם התפוגגות הכעס על העוול שנעשה לנו או התפוגגות החרטה על הטעות שעשינו, אובדים לנו גם ההבנה והזיכרון של חשיבות העוול והטעות? האם כדי לזכור את אהובינו שמתו עלינו להתאבל לנצח? עודד טוען שהעיון ברגשות חושף תפיסה תהליכית של רציונליות המנוגדת לתפיסה הרווחת של רציונליות, שהיא תפיסה מצבית. העוול, הטעות והאובדן לא מצדיקים מצב רגשי מתמשך אלא תהליך מורכב המתממש במשך הזמן.

בימים אלו, עודד כותב ספר שמחבר בין ההיגיון הרגשי שלנו לשאלות יסודיות בפילוסופיה של המוסר. על פי הספר, הבלתי-נסבל מהווה קטגוריה מוסרית וערכית שמאירה באור חדש שאלות מוסריות בוערות.

מתעניינים בשאלות דומות לשאלות שעודד חוקר? עיינו במאמרו כאן.

איריס למדה מדע המדינה לתואר הראשון והשני באוניברסיטת תל אביב. לשמחתה הרבה, במהלך לימודיה ניתנה לה האפשרות להשתתף בכמה פרויקטים מחקריים במכון מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב, שם לימד אותה  פרופ' דן דינר, מנהל המכון, "לחשוב היסטורית" – "לחשוב בזמן ובמרחב" כפי שהוא ניסח זאת.

כאשר פרופ' ז'וזה ברונר נתמנה לראש המכון, מצאה איריס את נושא ההתמחות שלה – פיצויים ושילומים (Wiedergutmachung בגרמנית). בעבודת הדוקטורט, שנכתבה בהנחייתו של ז'וזה, היא ניתחה את שיח הפיצויים של הגרמנים הסודטים בין שתי מלחמות העולם, והראתה שמקורו של שיח זה במאבק הלאומים במונרכיה ההבסבורגית של המאה ה-19, ושכמה מהדוברים הנלהבים ביותר למען הפיצויים לגרמנים הסודטים היו פעילים ליברליים ממוצא יהודי. במקביל לכתיבת הדוקטורט איריס לימדה תיאוריה פוליטית במרכז הבינתחומי הרצליה.   

מחקרה  העכשווי מתמקד בחוק הפיצויים המערב-גרמני שחוקק בשנת 1952. מטרת החוק הייתה תשלום פיצויים לגרמנים אתניים שגורשו עם תום מלחמת העולם השנייה ממרכז ומזרח אירופה למערב גרמניה. הפיצויים שולמו בגין רכוש שאבד להם כתוצאה מהגירוש. למחקר שתי מטרות. ראשית,  להראות שקיים קשר נסיבתי בין הפיצויים שגרמניה שילמה לניצולי השואה ובין הפיצויים למגורשים הגרמניים, כלומר שמתן הפיצויים לגרמנים האתניים נתן לגיטימציה למתן פיצויים לניצולי שואה; ושנית, להראות שמערב גרמניה פיצתה גרמנים אתניים רבים שהשתלטו על רכוש יהודי במרכז ומזרח אירופה בתקופת השלטון הנאצי ואיבדו רכוש זה כתוצאה מגירושם.

מחקרה של איריס מתבצע במסגרת מכון יעקב רובינסון להיסטוריה של זכויות אינדיבידואליות וקולקטיביות, שהוקם לאחרונה באוניברסיטה שלנו, ושנפלה בחלקה הזכות לשמש סגנית למנהלו, פרופ' דן דינר. את המכון מממנת קרן אלפרד לנדקר שהוקמה בשנת 2019 בברלין מתוך מחויבות לנושא הפיצויים לניצולי השואה בכלל ולעובדי הכפייה לשעבר בתעשייה הנאצית בפרט.