רות שטרן היא דוקטורנטית בחוג ללשון העברית, מלגאית נשיא המדינה למצוינות ולחדשנות מדעית ומלגאית רוטנשטרייך בתוכנית הדוקטורנטים בבית הספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח. עד השנה האחרונה הייתה חברה בקבוצת הERC "התהוות העברית החדשה כמקרה בוחן של אי רציפות לשונית" EMODHEBREW בראשות פרופ' עידית דורון ז"ל, שפעילותה הסתיימה בטרם עת. היא החלה את דרכה האקדמית באוניברסיטה העברית בחוג ללשון העברית ובחוג להיסטוריה של עם ישראל, והמשיכה בה לתואר שני ולתואר שלישי בהנחיית פרופ' יעל רשף. נוסף על אלה, רות עובדת במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית.

עבודת הדוקטור של רות מתמקדת בהתגבשות מִשְׁלַב הכתיבה הרשמית בעברית החדשה. המחקר מתבסס על לשונם של מכתבים רשמיים שנשלחו לוועד הלשון או נשלחו ממנו בראשית המאה ה-20, ובודק את מקורותיו ההיסטוריים ואת תהליך ההסדרה וההאחדה שחל במשלב זה בעברית החדשה המוקדמת.

העבודה מראה שהתגבשות המשלב התאפשרה בזכות שני גורמים עיקריים: ראשית, תהליך היצירה של המשלב הרשמי בעברית החדשה התאפשר הודות לחזרה אל הדיבור בעברית, ולכן עקבותיו ניכרים בעיקר במכתבים שנכתבו בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. שנית, אמנם משלב זה היה חדש בעברית אך יצירתו התאפשרה הודות לרצף הכתיבה העברית לאורך תקופת הביניים, כשהעברית לא הייתה שפת אימו של איש. בידי הכותבים היו נתונות נוסחאות אפיסטולריות שונות שנקלטו ושימשו בעברית לאורך תקופת הביניים. נוסחאות אלה הקלו על יצירת המשלב החדש, ותפקידה של העברית החדשה היה בעיקר בהסדרתן ולא ביצירתן יש מאין.

פרופ' דוד שולמן זכה בפרס רוטשילד לשנת 2004, בפרס א.מ.ת לשנת 2010 ובפרס ישראל בתחום חקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה לשנת 2016, והוא חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

את התואר הראשון הוא סיים ב-1971 בלימודי מזרח תיכון, בהדגש על השפות הערבית והפרסית. בשנים 1972-1976 הוא למד ב-School of Oriental and African Studies בלונדון והשלים כתיבת עבודת דוקטור בתחום השפה והספרות הטמילית.

למעשה, המעבר מלימודי האסלאם ללימודי הודו לא ממש תוכנן על ידיו  מראש. היו אלו מוריו,  פרופ׳ יוחנן פרידמן (מורו ורבו לשיעורי השפה הפרסית) ופרופ׳ דניאל שפרבר (שבשנות ה-60 הלך ברגל מאיסטנבול להודו וחזרה 7 פעמים ושחיבב וכיבד מאוד את המסורת ההודית) שניתבו אותו בכיוון זה. ובזכות פרופ׳ חיים רבין ז״ל, בלשן ששלט בכ 20 -שפות וביניהן השפה הטמילית של הדרום הרחוק, הוא שמע לראשונה על טמילנאדו ועל השירה הטמילית העתיקה.

דוד גילה בספרייה הלאומית בגבעת רם תרגומים מהספרות הזו שהלהיטו את  דמיונו (בייחוד התרגומים של א. ק. ראמאנוג׳ן), והחליט לחפש לו מורה. כך הוא התגלגל לSOAS  ולהנחייתו של ד״ר ג׳ון מר, מגדולי חוקרי הטמילית והמוסיקה הקרנאטית בדורנו.

בינתיים, נסעו דוד ואישתו להודו, לעיר מדראס בירת טמילנאדו. הייתה זו אהבה ממבט ראשון! הם התאהבו באנשים מאירי הפנים, במוסיקה הקלאסית של הדרום, בנופי שדות האורז המוריקים, במאכלים, במקדשים, באלים ובאלות השוכנים בהם, ובשפה המבעבעת על השפתיים במהירות כמעט על-אנושית. הם גרו חודשים אחדים במדראס, שהפכה בעבורם לבית שני ואהוב מאוד. מאז (ועד לפרוץ מגפת הקורונה) דוד מקפיד לחוזר אלייה ואל מחוזות אחרים בדרום הודו מדי שנה.

עבודת הדוקטור של דוד עסקה במיתולוגיה של המקדשים הטמיליים. ספריו שנכתבו בעקבותיה מתמקדים בספרות ובפואטיקה של הטמילית, הטלוגו, והמליאלם לצד השפה והספרות הסנסקריטית, שהייתה מאז ומעולם חלק אינטגרלי של תרבויות הדרום.

בשנים האחרונות דוד מתמקד בשפת הטלוגו ובספרותה הענפה. הוא נשבה גם בקסמו של התאטרון הקלאסי בקרלה — קודיאטם — ונוסע מדי שנה עם תלמידיו לצפות במופעים המרהיבים, ויש שיאמרו הארוכים (בין 12 שעות לכ-150 שעות למופע אחד, ממערכה אחת בלבד, מתוך מחזה שלם!).

דוד חוקר גם את האסלאם הטמילי, את המוסיקה הקרנאטית, את ההיסטוריוגרפה שנתחברה בשפות הדרום, ואת הספרות הטמילית שנתחברה בסרי-לנקה ב-300 השנים האחרונות.

פרויקט המחקר בחסות ה- ERC החל ב-2018, ובבסיסו ההיפותיזה שבראשית העת החדשה היו תרבויות דרום הודו כולן מערכת תרבותית מלוכדת, רב-לשונית, רב-דתית ואינטר-טקסטואלית, שפיתחה נושאים מובהקים ומושגים חדשים –  לעתים מהפכניים –  בכל אזור ואזור. מושגים אלו באים לביטוי בכל התחומים האסתטיים: ספרות, ציור, פיסול, תאטרון, מוסיקה, ריקוד, לצד הספרות הפילוסופית והתאורטית שהתגבשה בכל אחד מהאפיקים הללו.

כדי לבדוק היפותיזה זו לעומק, הקים דוד קבוצת מחקר שמארחת ארבעה פוסט-דוקטורנטים, שני דוקטורנטים, שתי תלמידות לתואר שני ו"פריפריה" רחבה מאוד של חוקרים בכירים וצעירים מרחבי תבל.  חוקרי הקבוצה קוראים טקסטים בצוותא בכל השפות הרלוונטיות: סנסקריט, טמילית, טלוגו, קנדה, מליאלם, סינהלה, פרסית, ההינדי הדקהנית שפרחה באזורי הדקאן, וגם (החל מהשנה הבאה) בג׳אווית.

מאמרים וספרים פרי עטם של חוקרי הקבוצה בתחומי התרבות הזו ובאופקיה הולכים ונכתבים בימים אלו ממש. בנוסף, הקבוצה מקיימת סדנאות מחקר בנושאים נבחרים ויוצאת להודו כמשלחת מחקר כדי לצפות במופעים, לאתר כתבי יד וללמוד היטב את האתרים החשובים ביותר בשטח עצמו.

צוות חוקרים בראשות פרופ׳ גדעון שלח-לביא מהחוג ללימודי אסיה יצא לראשונה לאזור נידח שבין מונגוליה, סין ורוסיה למפות קטע מהחומה הסינית הגדולה שידוע כ"חומה של ג'ינגיס חאן", להבין למה החומה הזו לא מתועדת במקורות היסטוריים, מדוע היא כמעט ולא נחקרה, ולחשוף מי בעצם בנה אותה ולאיזו מטרה.

פרופ' גדעון שלח-לביא מהחוג ללימודי אסיה הוא ארכיאולוג שמתמחה בחקר צפון סין ובראשית החקלאות בה, בדגש על התקופות הפרה-היסטוריות. מאז שהשלים את כתיבת עבודת הדוקטורט באוניברסיטת פיטסבורג (באמצע שנות התשעים) הוא מתמקד במחקרי שטח ארכיאולוגיים בסין, ולאחרונה גם במונגוליה.

לאחרונה החל פרופ' שלח לגלות עניין בחומות בסין ובמונגוליה בימי הביניים, והתמקד בשאלה איך יכול להיות שמערכת כה אדירה שמשתרעת לאורך של לפחות 3,500 ק"מ לא מוזכרת במקורות קדומים, וכמעט לא נחקרה מדעית.

שאלה זו ושאלות נוספות כגון מדוע נבנו חומות באזורים כל כך נידחים ומרוחקים ממרכזי אוכלוסייה, ומהי הדינמיקה של הקמת מערכות יקרות כל כך ועתירות משאבים לאורך ההיסטוריה, הובילו אותו לחקר החומה של ג'ינגיס חאן.

החומה הגדולה של סין היא מותג רב עוצמה בהיסטוריה העולמית, למרות שלמעשה מדובר במספר רב של חומות שנבנו בתקופות שונות לאורך כ-2,000 שנים. אחד המקטעים הפחות מוכרים של החומה נבנה בימי הביניים (במאות ה- 11 עד ה- 13 לספירה) ומשתרע על פני יותר מ-3,500 קילומטרים. על אף גודלה המרשים ולמרות שהיא כוללת בנוסף לחומות ותעלות הגנה גם מספר רב של מחנות ומבנים נלווים, מערך החומות הזה לא מתועד במקורות היסטוריים וכמעט שלא נחקר על ידי היסטוריונים וארכיאולוגים.

אחת הסיבות ל"התעלמות" ההיסטורית היא העובדה שחלקים גדולים ממנה ממוקמים רחוק מקווי החומה המוכרים ועמוק בשטח הערבה המונגולית. אורכם של חלקים אלו, שידועים בשמם העממי "החומה של ג'ינגס חאן", הוא כ-750 ק"מ, והם נמצאים באזור נידח בגבול שבין מונגוליה, רוסיה וסין.

משלחת של ארכיאולוגים והיסטוריונים מהאוניברסיטה העברית, בהובלת פרופ' גדעון שלח-לביא ובשיתוף פעולה עם חוקרים מאוניברסיטת ייל ומהאקדמיה המונגולית למדעים, יצאה למפות את החומה של ג'ינגיס חאן ולחפור חלקים ממנה במטרה להבין את הרקע להקמת החומה ולחשוף את המטרות שלשמן היא הוקמה.
במשלחת השתתפו כמה חוקרים ותלמידי מחקר מטעם האוניברסיטה העברית: פרופ' גדעון אבני מהחוג לארכיאולוגיה, פרופ' רוני אלנבלום מהחוג לגיאוגרפיה, מיקה אולמן (דוקטורנטית במכון לארכיאולוגיה), ד"ר עידו וכטל (כיום עמית מחקר בתוכנית מרטין בובר), חן זייגן (שהגיש לאחרונה עבודת תזה במכון לארכיאולוגיה), מוסטפא חוסיין (תלמיד לתואר שני בחוג לארכיאולוגיה) וטל רוגובסקי (סטודנט לתואר שני במכון לארכיאולוגיה).

משלחת החוקרים חקרה את החומה של ג'ינגיס חאן במשך כשנתיים. מחקר השטח כלל תיעוד שטתי של קו החומה ושל קבוצות המבנים שממוקמות מדרום לו, וכן שימוש בטכניקות תיעוד מתקדמות של צילומי רחפן ותיארוך. מאחר שהחומה ממוקמת עמוק בשטחי הערבה המונגולית, הרחק מכל ישוב עתיק, זהות הבונים שלה מעוררת שאלות רבות, כמו גם הסיבות להקמתה והשאלה מדוע הושקעה כמות משאבים אדירה באזור זה בתקופה שהאזור יושב על ידי עמים נוודים.

במחקר חדש שפורסם החודש (יוני 2020) בכתב העת היוקרתי Antiquity מציגים החוקרים ניתוח מבני וגיאוגרפי של החומה שהוביל אותם לחלוק על ההנחה הרווחת שהחומה הזו נועדה להגן על גבול האימפריה מפני כיבוש צבאי. להבנתם, החומה נבנתה במטרה להדוף גלי הגירה.

תקופת הקמת "החומה של ג'ינגיס חאן" התאפיינה באירועי אקלים חריגים שהובילו לגלי הגירה של נוודים דרומה. לטענת החוקרים, גודלה ואופייה של החומה, כמו גם המיקום הגיאוגרפי של הביצורים שממוקמים לאורכה, מצביעים על כך שמטרתה המרכזית הייתה לפקח על תנועתם של קבוצות נוודים שפעלו מצפון לקו החומה.

צוות המחקר גילה גם שהחומה הוקמה ככל הנראה על ידי החיטאנים, קבוצה בעלת רקע נוודי ששלטה על צפון סין ועל חלקים ניכרים ממונגוליה בין המאה ה-10 למאה ה-13 לספירה והקימה בהם את שושלת "ליאו".

להבנתו של פרופ' שלח-לביא, העובדה שדווקא קבוצה זו, בעלת רקע נוודי, הקימה את אחד ממערכי החומות הגדולים בהיסטוריה האנושית היא כשלעצמה מעניינת. שכן, ניתן ללמוד מכך על הדינמיקה שהביאה לבניית חומה ושאיננה תואמת להנחות הקודמות שלנו על יחסי יושבי הקבע החקלאיים (הסינים) עם עמי הערבה (המונגולים).

המחקר חושף אפוא ששושלת ליאו בנתה את החומה בנתיב ההגירה של אותם עמים במטרה למנוע מהם להיכנס ללב האימפריה, ולא הייתה זו חומה שבנו שושלות סיניות למטרות צבאיות. מבחינה זו, החומה של ג'ינגיס חאן דומה מאוד לחומות מודרניות שנועדו לעצור או לפקח על גלי הגירה.

המחקר התאפשר הודות למענק מחקר מטעם הקרן האירופאית למחקר (ERC) שהוענק לפרופ' שלח-לביא לחקר החומה (ולחקר חומות מקבילות שנבנו בתחומי סין של היום) ולחקר התנאים האקולוגיים, הפוליטיים והחברתיים שהביאו להקמתה.

לתקציר המאמר בכתב העת Antiquity לחצו כאן.

בתמונה: משלחת החוקרים בערבות מונגוליה, 2019.