איאס נאסר הוא יליד כפר סמיע שבגליל העליון. הוא משורר, מתרגם וחוקר שעוסק בשירה ובספרות הערבית הקלאסית. הוא החל לכתוב שירה בנעוריו, ופרסם עד כה שני קבצי שירה בערבית: "חיטה בכף ידה של אישה" (בירות, 2012), "נשיקה במלוא שהרזאדיותה" (חיפה, 2015).

איאס השלים את כל לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בחוג לשפה וספרות ערבית. בתואר הראשון הוא למד גם בחוג לספרות כללית והשוואתית. במהלך לימודיו זכה איאס במלגות הצטיינות ובפרסים יוקרתיים וביניהם מלגת נשיא האוניברסיטה העברית ולאחרונה מלגת מעוף לחוקרים מצטיינים מטעם המועצה להשכלה גבוהה.

עבודת הדוקטור שלו, שאושרה בשנת 2017, מתמקדת בניתוח נרטיבי של שירת האהבה הערבית בתקופה הקדם-אסלאמית ובראשית האסלאם. מחקריו עוסקים במגוון נושאים בספרות הערבית, בין היתר: בשירת האהבה הקדם-אסלאמית ובראשית האסלאם, בשירת היין הקדומה, ובהיבטיו החיוביים של הייאוש ותפיסתו בשירה הערבית הקדם-אסלאמית. במחקרו האחרון עסק איאס בכתבי היד של כִּתַאבּ אלזַּהְרַה, אנתולוגיה של שירה ערבית מן המאה התשיעית, פרי עטו של מֻחמד בן דַאוד אלאִצְפהאני, מחשובי חוקרי השירה הערבית הקדומה, והאיר היבטים רבים שהיו עד כה עמומים במהדורות הדפוס של הספר.

ביקשנו מאיאס נאסר לספר לנו על אהבתו לשפה הערבית ולחשוף אותנו לקסמיה:

"אהבת השפה הערבית פיעמה בליבי עוד בילדותי. המורה הראשון שהיה לי הזכות והעונג הרב ללמוד ממנו את השפה הערבית הוא אבי מורי הסופר והמשורר יוסף נאסר, אשר העמיד אותי על יופיין וקסמן של הלשון והספרות הערבית. בהמשך שמתי פעמיי אל האוניברסיטה העברית בירושלים, שבה זכיתי ללמוד אצל גדולי המלומדים בחוג לשפה ולספרות ערבית. זכות זו היא הכוח המניע שחיזק בי את הרצון והתשוקה להמשיך בלימודים מתקדמים בתחום זה. אני נרגש וגאה להקדיש את כל מאודי לחקר הספרות הערבית הקלאסית, הן בתחום הפרוזה והן ובעיקר בשדה השירה. השפה הערבית בעבורי היא זהותי, ישותי ושורשי, ואני מלמדה הן מתוך הזדהות עמוקה והערכה רבה לאוצרות הספרותיים ולמכמני הלשון שנוצרו בלשון זו הן מתוך אמונה בכוחה ובחותמה של המילה כמשקפת את ערכו האנושי של האדם בעולם. ביום הבין לאומי לשפה הערבית, אני מייחס חשיבות רבה לחובה ולזכות לתרום לביצור מעמדה של השפה הערבית בכל המישורים, ולעשות כל שלאל ידי להנחלתה בלמידתה ובהוראתה."

 

يسعدنا أن نحتفل ككلّ عام باليوم العالميّ للّغة العربيّة في 18 ديسمبر، وقد آثَرْنا في هذا العام أن نحتفل بها مع الدّكتور إياس ناصر الذي عُيّن مؤخّرًا محاضرًا للشّعر والأدب العربيّ في قسم اللّغة العربيّة وآدابها.

وُلد الدّكتور إياس ناصر في قرية كفرسميع في الجليل الأعلى، وهو شاعر ومترجم وباحث مختصّ في الشّعر والأدب العربيّ. بدأ نظم الشّعر في ريّق صباه، وأصدر ديوانين من الشّعر «قمحٌ في كفّ أنثى» (بيروت، 2012) و«قُبلةٌ بكامل شهرزادها» (حيفا، 2015).

دَرَسَ الأدب العربيّ والأدب العالميّ والمقارن في الجامعة العبريّة، وحصل على درجة الدّكتوراه من الجامعة نفسها عام 2017، ونال جوائز متعدّدة في دراسته الأكاديميّة، كان آخرها منحة معوف للباحثين المتميّزين من مجلس التّعليم العالي.

تناول في أطروحة الدّكتوراه الفنّ القصصيّ في المقدّمات الغزليّة لدى الشّعراء قبل الإسلام ومن تلاهم من المخضرمين في صدر الإسلام. تدور أبحاثه على موضوعات مختلفة، كالوقوف على الأطلال، ومفهوم اليأس والأمل في الشّعر القديم، ونظرة النّقّاد والشّعراء القدماء إلى الغزل واتّخاذه وسيلةً لاستمالة الجمهور. وقد تناول في دراسته الأخيرة كتاب الزّهرة لمحمّد بن داود الأصفهانيّ، فكشف عن أسلوب المؤلّف في ترتيب الكتاب، مستعينًا بمخطوطة نفيسة لم تأخذ بحظّها من النّظر والبحث حتّى يومنا هذا.

طلبنا من الباحث إياس ناصر أن يحدّثنا عن شغفه باللّغة العربيّة ويُطْلِعنا على سحرها:

«شُغفتُ باللّغة العربيّة وأدبها منذ ميعة الصّبا وغضارة الشّباب، وقد أومض هذا العشق في قرارة روحي حين تتلمذتُ لأستاذي الأوّل، والدي الأديب يوسف ناصر، الذي كان يطوّف بي في خمائل الأدب العربيّ. ثمّ إنّي قصدتُ إلى الجامعة العبريّة في القدس، وأخذتُ أَدرُسُ في قسم اللّغة العربيّة وآدابها عند جِلَّة من الأساتذة الذين أَدين لهم بالفضل العظيم، وقد صَرَفْتُ همّتي إلى بحث الشّعر العربيّ القديم ودراسته من جوانب متعدّدة. تتوقّد السّعادة في أعماق فؤادي، ويتدفّق العشق نهرًا رقراقًا في نفسي، حين أحلّق في رياض الأدب العربيّ وأبحث في كنوزه، لأنّي أرى اللّغة العربيّة عماد الثّقافة وحاضنة الفكر، وهي هويّتي وكياني وجذوري، أنهض بتدريسها شغفًا وزهوًا بأدبها النّفيس، وإيمانًا بأثر الكلمة العَطِرة التي تصوّر قيمة الإنسان في هذا العالم. وما أعظم أن نحرص كلّ الحرص على هذه اللّغة السّاحرة الآسرة، ونسرّح النّظر في كنوزها الأدبيّة، ونرفع شأنها في جميع الميادين، ونُوَفّيها حقَّها من الحديث والمطالعة والتّأليف والإبداع.»
 

 

מתעניינים בשירת האהבה הקדם-אסלאמית ובמסורתה? מוזמנים לעיין במאמרו האחרון של איאס נאסר שהתפרסם לאחרונה;

هل تودّون الاطّلاع على فنّ الغزل وأعرافه في الشّعر العربيّ القديم؟ ندعوكم إلى قراءة ما كتبه إياس ناصر في مقاله الأخير الذي نُشر في مجلّة الدّراسات الآسيويّة  Journal Asiatique

מקובל לטעון שקריאת ספרות מעניקה לנו נחמה. לא מעט מהיצירות הגדולות של ספרות העולם נכתבו במטרה לספק נחמה לקוראיהן – בין אם חלק מספרי הנביאים בתנ"ך, רומנסות האבירים של ימי הביניים או הרומנים הסנטימנטליים של ראשית הרומנטיקה. ואולם, כיצד בדיוק הספרות מנחמת? האם הנחמה הספרותית טמונה בעונג ובשכחה שמעניקה הקריאה, באפשרות להזדהות עם דמויות החוות סבל, או אולי דווקא בממד דידקטי כלשהו שקיים ביצירה? במה שונה נחמת הספרות מזו שמעניקה הפילוסופיה או הפסיכולוגיה? והאם גברים ונשים נוטים להפיק מקריאת ספרות נחמות שונות?

מחקרו הנוכחי של ד"ר זק בוחן את השאלות הללו באמצעות עיון במכלול יצירתו של אחד היוצרים המשפיעים בספרות העולם – ג'ובאני בוקאצ'ו, שחי ופעל באיטליה של המאה הארבע עשרה. את יצירתו הגדולה "הדקאמרון" כתב בוקאצ'ו על רקע המגפה השחורה שהשתוללה בפירנצה ב- 1348 והפכה את הצורך בנחמה לאקוטי במיוחד. ואכן, בוקאצ'ו מצהיר בפתיחה ל"דקאמרון" שמטרתו המרכזית בכתיבה היא להעניק נחמה לקוראיו ולקוראותיו.

המחקר מתחקה אחר אופי הנחמה הספרותית שניסה בוקאצ'ו להעניק והאופן בו הנחמה שהציע היוותה אבן דרך בהתפתחות היחס בין ספרות לנחמה במערב. בעוד המסורות הספרותיות והפילוסופיות מהן שאב נטו לדבוק במסר אוניברסלי של נחמה ובניסיון להדביר את התשוקות המובילות לסבל, הרי שבוקאצ'ו סבר שנחמה צריכה להיות מותאמת לנסיבות חייו הפרטיקולריות של הסובל ושהניסיון לבטל את התשוקות אינו מציאותי. הנחמה הספרותית הפכה תחת ידיו לאמפתית במקום מחנכת, מכילה במקום שופטת, פתוחה ורב-קולית במקום חד-ממדית. בד בבד, בוקאצ'ו העניק תוקף לרעיון שהספרות יכולה לנחם גם מעצם העונג והמפלט מחיי היום-יום שהיא מספקת, רעיון שעל רקע היומרות הגואלות של היצירה הגדולה שקדמה לו – "הקומדיה האלוהית" של דנטה – היה לא פחות ממהפכני. 

לקריאה נוספת:

נחמה ספרותית בשעת מגפה, המוסך – מוסף לספרות מבית הספרייה הלאומית, מאי 2020.

איאן כתב עבודת דוקטורט באוניברסיטת הרווארד על הקוסמולוגיה והתיאולוגיה הבודהיסטית בטיבט בתקופת ראשית המדינה הבודהיסטית המודרנית. לפני שהוא הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית הוא היה עמית שינג'ו איטו בתוכנית הבתר דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה – ברקלי. מחקרו מתמקד באווירה האינטלקטואלית הקוסמופוליטית בראשית טיבט המודרנית, ובמיוחד במחשבה הבודהיסטית ובפרקטיקה הבודהיסטית.

בימים אלו הוא כותב ספר על ההיסטוריה, התאוריה והחומריות בשלוש היצירות הטיבטיות הגדולות והחשובות של המדינה הטיבטית המרכזית: היכל הקבר המוזהב של הדלאי לאמה החמישי, הארמון המלכותי בלהסה (Lhasa) וחג ההנצחה של הדלאי לאמה. הספר מתמקד בחקר הממלכה הבודהיסטית, בהיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית בראשית אסיה המודרנית, וביחסי דת ומדינה.

מטרות המחקר של איאן להרחיב ולהעמיק את חקר הבודהיזם בתקופת ראשית המדינה הטיבטית המודרנית, בדגש על ספרות ועל טקסים. הוא חוקר גם נושאים נוספים שמתכתבים עם תחומי מחקרו המרכזיים, דוגמת ההיבטים הספרותיים והחברתיים של הנאום וההטפה בבודהיזם הטיבטי.

 

קרן קינטסה היא ארגון ללא מטרות רווח שנוסד בשנת 2001 במטרה לתמוך בכל מסורות הלימוד והתרגול הבודהיסטי. הקרן תומכת בפרויקטים לשימור ולתרגום טקסטים ובמכללות נזירות מסורתיות באסיה, מפעילה תוכנית מלגות ופרסים עולמית, ומקדמת פיתוח אקדמי של לימודים בודהיסטים באוניברסיטאות גדולות.