ד"ר טניה ורטמן כתבה את עבודת הדוקטור שלה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים בהדרכתם של פרופ' משה אידל וד"ר קטרינה ריגו בנושא "צורות האֵרוס האפלטוני בזוהר: מטמורפוזות של המטפיזיקה היוונית העתיקה בקבלה של המאה ה-13".

במהלך לימודיה לדוקטורט זכתה במענקי הצטיינות מטעם ה-Studienstiftung des deutschen Volkes  ומהמכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית. עם סיום עבודת הדוקטור זכתה טניה במענק הצטיינות מקרן הזיכרון לתרבות יהודית, בפרס הצטיינות ע"ש פרופ' שלמה פינס ובמלגת בתר-דוקטור של האקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, והייתה עמיתת פולונסקי בשנים 2020-2018.

לפני לימודי הדוקטורט למדה טניה פילוסופיה ומוסיקולוגיה באוניברסיטת היידלברג בגרמניה. עבודת המ"א שלה התמקדה בפילוסופיה היוונית העתיקה ונכתבה בהדרכתו של פרופ' ינס הלפוואסן. לצד לימודיה אלה, היא למדה גם במכון למדעי היהדות בהיידלברג, והיא בוגרת האקדמיה למוסיקה של מנהיים בהתמחות בפסנתר

לצד העניין בהיסטוריה של הרעיונות הפילוסופיים ודרכי גלגולם מן הפילוסופיה היוונית אל ההגות המוסלמית והיהודית בימי הביניים, עוסקת טניה בבחינת יחסי הגומלין שבין התפיסות הפילוסופיות והמיסטיות, ובדרכי התבטאותם בספרות הפילוסופית והמיסטית בימי הביניים בעולם היהדות ובעולם האסלאם. שני היבטים אלה במחקריה באים לידי ביטוי בכמה מפרסומיה בשנים האחרונות, כגון במאמרה על המקורות של דימוי הנשיקה בזוהר שראה אור בכתב העתHarvard Theological Review  ובמאמרה "וכבר ידעת ההפרש שבין אוהב וחושק: דירוג רגשי האהבה אצל רמב"ם ומקורו אצל אלע'זאלי" בכתב העת תרביץ.

קרוב לאלפיים לוחות חומר בכתב יתדות מ- 2000 לפנה"ס ועד המאה האחרונה לפנה"ס, מכילים טקסטים ליטורגיים בלשון השומרית, חלקם נכתבו כאשר לשון זו כבר חדלה לשמש כשפת דיבור. טקסטים אחרים מאותן תקופות מורים לנו על הביצוע הפולחני של הליטורגיות האלו.

במחקרו פרופ' גבאי מנסה לפענח ולשחזר את הליטורגיות, מתי הן נאמרו, לפני אילו אלים ובאילו מקדשים, ובמיוחד כיצד נגנו אותן בעת הפולחן. על אף שמערכת תווים טרם התפתחה באותה תקופה, ישנן הוראות לאופן השירה והליווי של הליטורגיות, שעל פיענוחן הוא עובד וכמו כן, מנסה לזהות את הכלים שליוו את הליטורגיות ואת תפקידם בפולחן.

לאחרונה פרופ' גבאי מנסה להתחקות אחר המנגנון שאפשר את תהליך המסירה של הליטורגיות במשך כאלפיים שנה. זאת על ידי השוואת לוחות ליטורגיים מראשית האלף השני לפנה"ס עם לוחות מסוף האלף הראשון לפנה"ס המכילים את אותן תפילות. על אף שיש שינויים בנוסחאות, הליטורגיות דומות זו לזו באופן מפתיע על אף פער הזמן של קרוב לאלפיים שנה ביניהן. ישנן עדויות רבות לכך כי הליטורגיות נמסרו מדור לדור על ידי שירה.

c) Trustees of the British Museum)

שרית שליי זונדינר היא מלחינה בולטת מהדור הצעיר בארץ. המוסיקה שלה כוללת שילובים של מצלולים אקוסטיים ואלקטרוניים, המכילים ניגודים פנימיים, עזי-מבע, שצוברים מתח וחותרים לקראת התנגשות ופירוק. חותם צלילי זה ניכר ביצירותיה הקאמריות, הווקאליות והתזמורתיות.

היא מוסמכת החוג לקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים בהדרכתם של ארי בן שבתאי ומרק קופיטמן, וזוכת מלגת סידאי של המכון הירושלמי למוסיקה בת זמננו לשנים 2019–2021 ומלגות קרן התרבות אמריקה ישראל בקומפוזיציה בין השנים 2007–2014. 

יצירותיה בוצעו בפסטיבלים חשובים ועל בימות מרכזיות בארץ על ידי התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, סימפונט רעננה, וסינפונייטה באר שבע.

בשנת 2018 היא השלימה כתיבת אופרה קאמרית, ASD (Autism Spectrum Disorder). 
האופרה עוסקת ביחסים בין ילד על הספקטרום האוטיסטי ובין הוריו, בקשיי התקשורת המילולית והבלתי-מילולית ביניהם שמופיעים יחד עם הכמיהה הבלתי פוסקת לקשר חוויתי ובר קיימא, ליצירת קרבה ולהבנה. היצירה זכתה למענק מיוחד מטעם מפעל הפיס, ותופק בחדשים הקרובים בגרסה חדשה לטריו SEV (סקסופון, גיטרה חשמלית, צ'לו) ופס-קול אלקטרוני.

שליי זונדינר היא גם דוקטורנטית לקומפוזיציה בתוכנית המשולבת של חוג למוסיקולוגיה והאקדמיה למוסיקה בירושלים בהדרכתם של ד"ר אסף שלג ופרופ' אמנון וולמן.

מחקרה עוסק בהתפתחות גון הצליל שתפס בחצי מאה האחרונה מקום מרכזי בעשייה המוסיקלית, ובמיוחד רעשים שהפכו לעניין שבשגרה בבימות הקונצרטים העכשוויים, ומתפקדים כמחולל צלילי עיקרי שמכתיב את ההתפתחות והצורה המוזיקליים. עם זאת, בניגוד לגובה צליל מוגדר וצירופיו (תווים, מרווחים ואקורדים) גון הצליל הוא חמקמק ומעורפל, בין היתר מכיוון שעדיין לא הונחה תשתית תיאורטית מוסכמת המגדירה ומאפיינת אותו.

מחקרה של שליי-זונדינר מתמקד במיפוי גווני צליל, ניתוחם ואפיונם, ובאדוות התרבותיות והחווייתיות-רגשיות שהשימוש בהם מזמן.

להאזנה ליצירותיה של שרית שליי זונדינר לחצו כאן.