אוכלוסייה יהודית, הגירה ומחקר דמוגרפי בימי קורונה – פרופ' עוזי רבהון

פרופ' עוזי רבהון הוא דמוגרף שמחקרו מתמקד ביהדות ארה"ב ובאוכלוסייה הישראלית בימינו. בשבועות האחרונים – עם התפרצות מגפת הקורונה – הוא חיבר מאמר קצר ובו טען שלצד קבוצות סיכון אחרות, גם מהגרים בין לאומיים הם אוכלוסייה פגיעה נוספת.

 

עוזי רבהון הוא חוקר במכון המחקר ליהדות זמננו ע"ש א. הרמן, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו וראש התוכנית לבינלאומיות בפקולטה למדעי הרוח. עם סיום לימודיו, באמצע שנות שמונים, בחוגים לסטטיסטיקה והיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, הוא הגיע למכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיה המקום היחיד בישראל (ובעולם) שבו ניתן היה להתמחות בחקר הדמוגרפיה של היהודים.

 

במכון הוא פגש את מי שהיו ממניחי התשתית המדעית הסטטיסטית של מדינת ישראל וענקי המחקר הדמוגרפי של יהודי העולם, הפרופסורים רוברטו בקי ועוזיאל אוסקר שמלץ זיכרונם לברכה, ואת פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה שלימים הדריך אותו בעבודת המוסמך והדוקטורט.
עוזי למד במכון קורסים שהתמקדו ביהודים, ובמה שהייתה אז המחלקה לדמוגרפיה בפקולטה למדעי החברה הוא רכש את יסודות הדמוגרפיה של התפתחות אוכלוסיית העולם, תיאוריות דמוגרפיות, מדדים ושיטות חישוב.

 

עיקר ההתעניינות של עוזי  בדמוגרפיה של היהודים היא בהגירה, הן פנימית הן בין לאומית. הוא סיים לאחרונה לכתוב ספר (ביחד עם שותפים) על הישראלים בגרמניה. הוא חקר ופרסם מחקרים גם בנושאים נוספים לרבות המשפחה היהודית, זהות יהודית, תחזיות אוכלוסייה, יחסי ישראל-תפוצה, ואנטישמיות. מחקריו מתמקדים בעיקר בשתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה"ב שבהן מתגוררים יחדיו כ-85 אחוזים מכלל 14.8 מיליון היהודים בעולם כיום.  

 

בשבועות האחרונים – עם התפרצות מגפת הקורונה –  עוזי חיבר מאמר קצר ובו טען שלצד קבוצות סיכון אחרות כמו מבוגרים, אנשים עם מחלות רקע, ומי שמתגוררים בקהילות צפופות, הרי שמהגרים בין לאומיים (בעולם בכלל, ולא רק יהודים) הם אוכלוסייה פגיעה נוספת.

 

עוזי השתמש בידע שהוא צבר במחקריו על הגירה על מנת לתאר חמישה מאפיינים טיפוסיים של מהגרים שחושפים אותם באופן יוצא דופן להידבקות בנגיף. מאפיינים אלו הם מעמדם של המהגרים, שרבים מהם מסתננים, מבקשי מקלט ובלתי חוקיים אחרים. מהגרים אלו חיים בפחד, מתחבאים, ובאופן קבוע חוששים להתגלות. בנסיבות אלו הם עלולים להימנע מבדיקות לגילוי הנגיף, וממילא ידחו ככל הניתן פניה לקבלת טיפול רפואי.

 

מהגרים במדינה חדשה, לפחות בזמן הסמוך להתיישבותם, אינם בקיאים היטב בשפה המקומית. לפיכך הם עלולים שלא להבין הנחיות רשמיות של דפוסי התנהגות כגון מרחק חברתי והיגיינה. כמו כן, מהגרים נוטים להתיישב בנישות אתניות, לעיתים קרובות בצפיפות ובתנאי עוני חברתי וכלכלי, המגבירים את פגיעותם לתחלואה מווירוס עם מאפיינים יחודיים כמו אלו של הקורונה.


בנוסף, לרבים מהם ההגירה היא התנסות טראומטית ולכן הם פונים לאמונה דתית ומצטרפים לקהילות דתיות ולבתי תפילה שמספקים המשכיות תרבותית וגשר בין העולם הישן וזה החדש; אלא שבימי קורונה מקומות אלו סגורים, לא ניתן להתכנס לתפילות או להיפגש עם מנהיגים דתיים וצמצום היכולת של הדת לסייע מנטלית ומורלית עלולים להחליש את חוסנם להתמודד עם אתגרים רפואיים. לבסוף, אף כי מהגרים אינם אוכלוסייה הומוגנית הרי שלרבים, במיוחד החדשים שביניהם, הכנסה נמוכה מעמיתיהם ילידי המקום בעלי כישורים השכלתיים ומקצועיים דומים; מה עוד שמהגרים רבים נוטים להיות עצמאיים. בנסיבות של המשבר הכלכלי המלווה את הקורונה הם יהיו מהנפגעים העיקריים.

 

תצפיות אלו נחוצות לגיבוש מדיניות ייחודית לאוכלוסיית המהגרים – בארץ ובעולם – כדי להבטיח את ביטחונם האישי ולהעמיד לרשותם שירותי רווחה וסיוע כלכלי שיתאימו להם ויאפשרו להם להתמודד עם המגפה.