הנוסחאות הללו כוללות בדרך כלל השבעות של שמות קדושים ומלאכים ושימוש בנוסחאות מאגיות לשם השגת מטרות שונות. הקערות שימשו בעיקר להגנה מפני שדים ומפני נזקי אדם – קללות, כישופים ונדרים. ישנן גם קערות שהיו מיועדות לשימוש רפואי, להצלחה בפרנסה, לגרימת נזק לאדם אחר, להשבחת יין ועוד. הקערות נמצאו כמעט תמיד כשהן קבורות עם פנים הקערה כלפי מטה, ובדרך כלל נטמנו במקומות שונים ברחבי הבית כמו מתחת לאסקופה או מתחת לחדרים שונים.

אביגיל למדה לתואר ראשון ולתואר שני בחוג לתלמוד בפקולטה שלנו, וכתבה תזה על "תרומתן של קערות ההשבעה לחקר התלמוד הבבלי" בהדרכתו של פרופ' מנחם כהנא. את עבודת הדוקטורט שלה "על פי הדיבור: משפט ומאגיה בספרות חז"ל ובממצאים מן התקופה" – שצמחה מתוך עניין במחקר התלמוד מול התרבות החומרית, ובחקר חיי היומיום של יהודים בעת העתיקה – היא כתבה באוניברסיטת תל אביב (2019), בהדרכתם של פרופ' גדעון בוהק ופרופ' ישי רוזן-צבי. לאחר מכן אביגיל הייתה עמיתה בתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית. בימים אלו היא מעבדת את גרסת הספר של הדוקטורט, שעתיד לראות אור בהוצאת יד בן-צבי.
 

בעבודתה טענה אביגיל כי בספרות היהודית העתיקה ישנו קשר הדוק ומפתיע בין משפט ומאגיה: מצד אחד, הקערות המאגיות רוויות בשפה משפטית ובלשון שטרות, ומנגד, מונחים הלכתיים מספרות חז"ל טעונים לא פעם במשמעויות מאגיות. אביגיל טוענת כי שבירת המחיצות בין מאגיה למשפט יכולה להביא להבנה מורכבת ועשירה יותר של החברה היהודית העתיקה – החל בהבנה מקומית של מושגי יסוד כמו שבועה, נדר ושטר; דרך הבנה של מבנים חברתיים כמו המשפחה, הקהילה וההנהגה הרבנית; וכלה בחשיבה רחבה יותר על המבנה המרובד של החברה היהודית בבבל. דוגמה לכך אפשר למצוא במאמר שאביגיל פרסמה שבו היא דנה בזהותם של כותבי הקערות. לטענתה, דרך ההתעמקות בלשון הקערות ובהיבט החומרי שלהן, אפשר ללמוד שכותביהן היו בעלי ידע ייחודי המתאים לשכבה מקצועית משכילה ומגוונת של סופרים, וכי לא נכון לזהות את הקערות עם מכשפים שפעלו בשולי החברה.

בימים אלו אביגיל עוסקת בפרויקט מחקר שנוגע בשימוש במקורות המאגיים כמקור ללימוד היסטוריה חברתית של יהודים בשלהי העת העתיקה. במחקרה הנוכחי היא בוחנת את חיי היומיום של יהודים בבבל, היחס בין קבוצות יהודיות לקבוצות לא יהודיות, וכן סמכות רבנית וקיומן של אליטות שאינן רבניות.
בשנת הלימודים הבאה (תשפ"ג, 2022/23) אביגיל תהיה חברה בקבוצת מחקר במרכז מנדל סכוליון שתעסוק ב"מיפוי מחדש של אליטות בשלהי העת העתיקה: יהודים, נוצרים ופגאנים" יחד עם ד"ר אבנר אקר, פרופ' מארן ניהוף וד"ר יקיר פז.

 

 

האפשרות לקרוא תעודות מחיי היום יום של אנשים מן השורה, שחיו לפני כמעט אלף שנים, הובילה את עודד להתעניין בגניזה הקהירית. העולם האסלאמי בימי הביניים היה עולם קוסמופוליטי שבו אנשים, חפצים, טקסטים ורעיונות חצו גבולות פוליטיים ודתיים בקלות יחסית. בתעודות גניזה אנחנו רואים את ההתמודדות היומיומית של יהודים באתגרים ובאפשרויות שזימן להם העולם המרתק והרבגוני הזה.

עודד התעניין תחילה בנישואי מרחק: בעלים רבים עזבו את משפחותיהם לתקופות ארוכות למסחר ולפרנסה והוא ביקש לדעת איך בני הזוג, משפחותיהם והקהילה התמודדו עם הפירוד הגיאוגרפי. נושא זה הוביל אותו לעסוק בעבודת הדוקטורט שלו בהנחיית פרופ' מרק כהן גם בסכסוכי נישואים באופן כללי, ומשם קצרה הדרך למגוון רחב של סוגיות נוספות במשפט ומגדר: מה הייתה החוויה של נשים יהודיות במערכת המשפט היהודית במצרים? מה היו דרכי הפעולה של נשים בזירה המשפטית? למה כל כך הרבה נשים יהודיות פנו לערכאות מוסלמיות בסכסוכים דווקא כנגד הגברים הקרובים להם ביותר?

חלק משמעותי של מחקרו של עודד עוסק בפרסום תעודות חדשות מהגניזה הקהירית ובהנגשה של טקסטים עתיקים לקהלים מודרניים – מלאכה לא פשוטה אך יש בצידה סיפוק רב. 

גם דרכו האקדמית של עודד התאפיינה במעברים ובגלגולים רבים. את תקופת הלימודים מהתואר הראשון ועד קבלת הדוקטורט הוא חילק בין ירושלים לניו ג'רזי (לרבות שנה אחת מעניינת ומעצבת במיוחד באוניברסיטת אוקספורד). אחרי הדוקטורט, הוא השתלם בשלושה פוסטים (השתלמויות בתר דוקטורט): באוניברסיטת דיוק שבצפון קרולינה, במכון הישראלי ללימודים מתקדמים בגבעת רם ובתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית. 

בימים אלו עודד מתמקד בשני מחקרים חדשים; הראשון עוסק בחלפון בן מנשה, סופר בית הדין היהודי בשנים 1100 – 1138 . גניזת קהיר שימרה מאות רבות של מסמכים משפטיים בכתב ידו, מכתבים ממשפחתו, מכתבים שכתב עבור אנשים אחרים וקטעים ספרותיים. השילוב של תעודות מסוגים שונים מאפשר לנו לשחזר את עולמו של סופר בית הדין ולשלב מתדולוגיות מסורתיות כגון מיקרו-היסטוריה יחד עם גישות חדשות יותר כגון ניתוח רשתות חברתיות. עודד מקווה שמן המחקר על איש ימי הביניים דוגמת חלפון יתפתח פרויקט נוסף על תפיסות ופרקטיקות של גברויות יהודיות בעולם האסלאם בימי הביניים. בתעודות הגניזה, כך הוא מקווה להראות, אפשר להבחין במודלים שונים של גברויות, כאשר הגבריות ההגמונית מבניהן היא זו המדגישה שייכות ומחויבות למעגל המשפחתי, לשותפויות מסחריות, למעגלי לימוד ולכלל הקהל.

למעשה, עודד כבר החל לעסוק בגברויות השונות בקרב יהודי ארצות האסלאם במספר מחקרים, הראשון שבהם יצא לאחרונה לאור בכתב העת Journal of the Economic and Social History of the Orient.

בתמונה: מכתב בקשה בערבית יהודית של אישה ענייה שבעלה נזרק לכלא על כך שלא שילם את מס הגולגולת במשך שנתיים. האישה פונה אל ראש היהודים, שמואל בן חנניה (1140 – 1159) בבקשה לתמיכה כלכלית. (התמונה באדיבות ספריית האוניברסיטה של פנסילבניה. מספר המדף של המכתב: Halper 379.)

 

איאס נאסר הוא יליד כפר סמיע שבגליל העליון. הוא משורר, מתרגם וחוקר שעוסק בשירה ובספרות הערבית הקלאסית. הוא החל לכתוב שירה בנעוריו, ופרסם עד כה שני קבצי שירה בערבית: "חיטה בכף ידה של אישה" (בירות, 2012), "נשיקה במלוא שהרזאדיותה" (חיפה, 2015).

איאס השלים את כל לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בחוג לשפה וספרות ערבית. בתואר הראשון הוא למד גם בחוג לספרות כללית והשוואתית. במהלך לימודיו זכה איאס במלגות הצטיינות ובפרסים יוקרתיים וביניהם מלגת נשיא האוניברסיטה העברית ולאחרונה מלגת מעוף לחוקרים מצטיינים מטעם המועצה להשכלה גבוהה.

עבודת הדוקטור שלו, שאושרה בשנת 2017, מתמקדת בניתוח נרטיבי של שירת האהבה הערבית בתקופה הקדם-אסלאמית ובראשית האסלאם. מחקריו עוסקים במגוון נושאים בספרות הערבית, בין היתר: בשירת האהבה הקדם-אסלאמית ובראשית האסלאם, בשירת היין הקדומה, ובהיבטיו החיוביים של הייאוש ותפיסתו בשירה הערבית הקדם-אסלאמית. במחקרו האחרון עסק איאס בכתבי היד של כִּתַאבּ אלזַּהְרַה, אנתולוגיה של שירה ערבית מן המאה התשיעית, פרי עטו של מֻחמד בן דַאוד אלאִצְפהאני, מחשובי חוקרי השירה הערבית הקדומה, והאיר היבטים רבים שהיו עד כה עמומים במהדורות הדפוס של הספר.

ביקשנו מאיאס נאסר לספר לנו על אהבתו לשפה הערבית ולחשוף אותנו לקסמיה:

"אהבת השפה הערבית פיעמה בליבי עוד בילדותי. המורה הראשון שהיה לי הזכות והעונג הרב ללמוד ממנו את השפה הערבית הוא אבי מורי הסופר והמשורר יוסף נאסר, אשר העמיד אותי על יופיין וקסמן של הלשון והספרות הערבית. בהמשך שמתי פעמיי אל האוניברסיטה העברית בירושלים, שבה זכיתי ללמוד אצל גדולי המלומדים בחוג לשפה ולספרות ערבית. זכות זו היא הכוח המניע שחיזק בי את הרצון והתשוקה להמשיך בלימודים מתקדמים בתחום זה. אני נרגש וגאה להקדיש את כל מאודי לחקר הספרות הערבית הקלאסית, הן בתחום הפרוזה והן ובעיקר בשדה השירה. השפה הערבית בעבורי היא זהותי, ישותי ושורשי, ואני מלמדה הן מתוך הזדהות עמוקה והערכה רבה לאוצרות הספרותיים ולמכמני הלשון שנוצרו בלשון זו הן מתוך אמונה בכוחה ובחותמה של המילה כמשקפת את ערכו האנושי של האדם בעולם. ביום הבין לאומי לשפה הערבית, אני מייחס חשיבות רבה לחובה ולזכות לתרום לביצור מעמדה של השפה הערבית בכל המישורים, ולעשות כל שלאל ידי להנחלתה בלמידתה ובהוראתה."

 

يسعدنا أن نحتفل ككلّ عام باليوم العالميّ للّغة العربيّة في 18 ديسمبر، وقد آثَرْنا في هذا العام أن نحتفل بها مع الدّكتور إياس ناصر الذي عُيّن مؤخّرًا محاضرًا للشّعر والأدب العربيّ في قسم اللّغة العربيّة وآدابها.

وُلد الدّكتور إياس ناصر في قرية كفرسميع في الجليل الأعلى، وهو شاعر ومترجم وباحث مختصّ في الشّعر والأدب العربيّ. بدأ نظم الشّعر في ريّق صباه، وأصدر ديوانين من الشّعر «قمحٌ في كفّ أنثى» (بيروت، 2012) و«قُبلةٌ بكامل شهرزادها» (حيفا، 2015).

دَرَسَ الأدب العربيّ والأدب العالميّ والمقارن في الجامعة العبريّة، وحصل على درجة الدّكتوراه من الجامعة نفسها عام 2017، ونال جوائز متعدّدة في دراسته الأكاديميّة، كان آخرها منحة معوف للباحثين المتميّزين من مجلس التّعليم العالي.

تناول في أطروحة الدّكتوراه الفنّ القصصيّ في المقدّمات الغزليّة لدى الشّعراء قبل الإسلام ومن تلاهم من المخضرمين في صدر الإسلام. تدور أبحاثه على موضوعات مختلفة، كالوقوف على الأطلال، ومفهوم اليأس والأمل في الشّعر القديم، ونظرة النّقّاد والشّعراء القدماء إلى الغزل واتّخاذه وسيلةً لاستمالة الجمهور. وقد تناول في دراسته الأخيرة كتاب الزّهرة لمحمّد بن داود الأصفهانيّ، فكشف عن أسلوب المؤلّف في ترتيب الكتاب، مستعينًا بمخطوطة نفيسة لم تأخذ بحظّها من النّظر والبحث حتّى يومنا هذا.

طلبنا من الباحث إياس ناصر أن يحدّثنا عن شغفه باللّغة العربيّة ويُطْلِعنا على سحرها:

«شُغفتُ باللّغة العربيّة وأدبها منذ ميعة الصّبا وغضارة الشّباب، وقد أومض هذا العشق في قرارة روحي حين تتلمذتُ لأستاذي الأوّل، والدي الأديب يوسف ناصر، الذي كان يطوّف بي في خمائل الأدب العربيّ. ثمّ إنّي قصدتُ إلى الجامعة العبريّة في القدس، وأخذتُ أَدرُسُ في قسم اللّغة العربيّة وآدابها عند جِلَّة من الأساتذة الذين أَدين لهم بالفضل العظيم، وقد صَرَفْتُ همّتي إلى بحث الشّعر العربيّ القديم ودراسته من جوانب متعدّدة. تتوقّد السّعادة في أعماق فؤادي، ويتدفّق العشق نهرًا رقراقًا في نفسي، حين أحلّق في رياض الأدب العربيّ وأبحث في كنوزه، لأنّي أرى اللّغة العربيّة عماد الثّقافة وحاضنة الفكر، وهي هويّتي وكياني وجذوري، أنهض بتدريسها شغفًا وزهوًا بأدبها النّفيس، وإيمانًا بأثر الكلمة العَطِرة التي تصوّر قيمة الإنسان في هذا العالم. وما أعظم أن نحرص كلّ الحرص على هذه اللّغة السّاحرة الآسرة، ونسرّح النّظر في كنوزها الأدبيّة، ونرفع شأنها في جميع الميادين، ونُوَفّيها حقَّها من الحديث والمطالعة والتّأليف والإبداع.»
 

 

מתעניינים בשירת האהבה הקדם-אסלאמית ובמסורתה? מוזמנים לעיין במאמרו האחרון של איאס נאסר שהתפרסם לאחרונה;

هل تودّون الاطّلاع على فنّ الغزل وأعرافه في الشّعر العربيّ القديم؟ ندعوكم إلى قراءة ما كتبه إياس ناصر في مقاله الأخير الذي نُشر في مجلّة الدّراسات الآسيويّة  Journal Asiatique