עוזי רבהון הוא חוקר במכון המחקר ליהדות זמננו ע"ש א. הרמן, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו וראש התוכנית לבינלאומיות בפקולטה למדעי הרוח. עם סיום לימודיו, באמצע שנות שמונים, בחוגים לסטטיסטיקה והיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, הוא הגיע למכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיה המקום היחיד בישראל (ובעולם) שבו ניתן היה להתמחות בחקר הדמוגרפיה של היהודים.

במכון הוא פגש את מי שהיו ממניחי התשתית המדעית הסטטיסטית של מדינת ישראל וענקי המחקר הדמוגרפי של יהודי העולם, הפרופסורים רוברטו בקי ועוזיאל אוסקר שמלץ זיכרונם לברכה, ואת פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה שלימים הדריך אותו בעבודת המוסמך והדוקטורט.
עוזי למד במכון קורסים שהתמקדו ביהודים, ובמה שהייתה אז המחלקה לדמוגרפיה בפקולטה למדעי החברה הוא רכש את יסודות הדמוגרפיה של התפתחות אוכלוסיית העולם, תיאוריות דמוגרפיות, מדדים ושיטות חישוב.

עיקר ההתעניינות של עוזי  בדמוגרפיה של היהודים היא בהגירה, הן פנימית הן בין לאומית. הוא סיים לאחרונה לכתוב ספר (ביחד עם שותפים) על הישראלים בגרמניה. הוא חקר ופרסם מחקרים גם בנושאים נוספים לרבות המשפחה היהודית, זהות יהודית, תחזיות אוכלוסייה, יחסי ישראל-תפוצה, ואנטישמיות. מחקריו מתמקדים בעיקר בשתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה"ב שבהן מתגוררים יחדיו כ-85 אחוזים מכלל 14.8 מיליון היהודים בעולם כיום.  

בשבועות האחרונים – עם התפרצות מגפת הקורונה –  עוזי חיבר מאמר קצר ובו טען שלצד קבוצות סיכון אחרות כמו מבוגרים, אנשים עם מחלות רקע, ומי שמתגוררים בקהילות צפופות, הרי שמהגרים בין לאומיים (בעולם בכלל, ולא רק יהודים) הם אוכלוסייה פגיעה נוספת.

עוזי השתמש בידע שהוא צבר במחקריו על הגירה על מנת לתאר חמישה מאפיינים טיפוסיים של מהגרים שחושפים אותם באופן יוצא דופן להידבקות בנגיף. מאפיינים אלו הם מעמדם של המהגרים, שרבים מהם מסתננים, מבקשי מקלט ובלתי חוקיים אחרים. מהגרים אלו חיים בפחד, מתחבאים, ובאופן קבוע חוששים להתגלות. בנסיבות אלו הם עלולים להימנע מבדיקות לגילוי הנגיף, וממילא ידחו ככל הניתן פניה לקבלת טיפול רפואי.

מהגרים במדינה חדשה, לפחות בזמן הסמוך להתיישבותם, אינם בקיאים היטב בשפה המקומית. לפיכך הם עלולים שלא להבין הנחיות רשמיות של דפוסי התנהגות כגון מרחק חברתי והיגיינה. כמו כן, מהגרים נוטים להתיישב בנישות אתניות, לעיתים קרובות בצפיפות ובתנאי עוני חברתי וכלכלי, המגבירים את פגיעותם לתחלואה מווירוס עם מאפיינים יחודיים כמו אלו של הקורונה.

בנוסף, לרבים מהם ההגירה היא התנסות טראומטית ולכן הם פונים לאמונה דתית ומצטרפים לקהילות דתיות ולבתי תפילה שמספקים המשכיות תרבותית וגשר בין העולם הישן וזה החדש; אלא שבימי קורונה מקומות אלו סגורים, לא ניתן להתכנס לתפילות או להיפגש עם מנהיגים דתיים וצמצום היכולת של הדת לסייע מנטלית ומורלית עלולים להחליש את חוסנם להתמודד עם אתגרים רפואיים. לבסוף, אף כי מהגרים אינם אוכלוסייה הומוגנית הרי שלרבים, במיוחד החדשים שביניהם, הכנסה נמוכה מעמיתיהם ילידי המקום בעלי כישורים השכלתיים ומקצועיים דומים; מה עוד שמהגרים רבים נוטים להיות עצמאיים. בנסיבות של המשבר הכלכלי המלווה את הקורונה הם יהיו מהנפגעים העיקריים.

תצפיות אלו נחוצות לגיבוש מדיניות ייחודית לאוכלוסיית המהגרים – בארץ ובעולם – כדי להבטיח את ביטחונם האישי ולהעמיד לרשותם שירותי רווחה וסיוע כלכלי שיתאימו להם ויאפשרו להם להתמודד עם המגפה.

אורלי לואיס החלה להתעניין בהיסטוריה של הרפואה דרך נושא המגפות. עוד בלימודיה לתואר הראשון הוביל אותה קורס אודות מגפות בהיסטוריה להתעמק בכתבי הרפואה העתיקים. היא הסתקרנה מהעושר הרעיוני בכתבים הללו במגוון תחומים: תנועת הדם, אוויר ומזון בגוף, טבעם של תהליכים מחלתיים, וההשפעה של טיפולים שונים על כל אלו.

לאחר השלמת התואר הראשון והשני באוניברסיטת תל אביב אורלי שהתה שש שנים במכון ללימודים קלאסיים באוניברסיטת הומבולדט בברלין, שם השלימה כתיבת עבודת דוקטור והשתלמות בתר דוקטורט במסגרת קבוצות מחקר שעוסקות ברפואה ובפילוסופיה בעולם העתיק. היא חזרה לישראל והמשיכה במחקרה כעמיתה בתוכנית מרטין בובר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית.

המחקר של אורלי מתמקד ברעיונות העתיקים על אנטומיה, פיזיולוגיה ודיאגנוסטיקה, ובקשר בין תחומי הרפואה הללו. היא מבקשת להבין כיצד אנשי העבר חקרו והסבירו את הטבע, ובעיקר את הגוף החי. אורלי חוקרת לא רק את הידע עצמו אלא גם מדוע הידע משתנה וכיצד נוצרים רעיונות מדעיים חדשים. בהקשר זה היא בוחנת כיצד תאוריה, מחקר אמפירי ועשייה קלינית הזינו זה את זה והובילו להסברים שונים של הגוף החי ושל מחלות והטיפול בהן.

אחד מנושאי המחקר העיקריים שלה הוא התורה והפרקטיקה לאבחון באמצעות הדופק ביוון ורומא. היא ממפה ומפרשת את האופן שבו סיווגו הרופאים העתיקים את הדופק (לדוגמה, לפי מדדים של גודל, מלאות וריקנות, קשיחות העורקים ועוד). כמו כן היא בוחנת כיצד סיווגים אלו השתנו לאור רעיונות חדשים על גוף ונפש, וכיצד ישמו הרופאים את תורת הדופק בעת אבחון חולים. ספרה, שעוסק בראשית המחקר על מערכת כלי הדם והנשימה ביוון העתיקה, זכה בפרס האקדמיה הבין לאומית להיסטוריה של המדע.

אורלי מתמקדת גם ברעיונות האנטומים בעת העתיקה. הידע האנטומי בעת ההיא היה בתהליך התעצבות, כך שכל רופא תיאר את מבנה הגוף וחלקיו באופן שונה מעמיתיו וכתוצאה מכך, במקום תורה אנטומית אחת היו למעשה אנטומיות רבות ומגוונות.

בשנים האחרונות אורלי מקדמת שיח ושיתוף פעולה פורה וייחודי עם חוקרים מתחומי הרפואה בארץ ובחו"ל ופיתחה שיטה לשחזור הממצאים המדעיים שעליהם התבססו הרופאים העתיקים. הודות למימון נדיב ממועצת המחקר האירופאית (ERC) היא הקימה קבוצת מחקר שמתחילה כעת ליישם באופן שיטתי ונרחב את המודל הבין תחומי והחדשני הזה. הקבוצה כוללת היסטוריונים וקלסיקאים כמו גם מומחי אנטומיה מודרנית מבית הספר לווטרינריה ומהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, ומומחים בתחום הדיגיטל. יחד הם מנתחים מזוויות שונות את הכתבים, משחזרים באופן מעשי את הידע שתועד בהם ומפתחים אטלס דיגיטלי אינטראקטיבי, שיציג את האנטומיות השונות בתלת-ממד ויציע כלי ניתוח ומחקר מתקדמים.

האפשרות לקרוא תעודות מחיי היום יום של אנשים מן השורה, שחיו לפני כמעט אלף שנים, הובילה את עודד להתעניין בגניזה הקהירית. העולם האסלאמי בימי הביניים היה עולם קוסמופוליטי שבו אנשים, חפצים, טקסטים ורעיונות חצו גבולות פוליטיים ודתיים בקלות יחסית. בתעודות גניזה אנחנו רואים את ההתמודדות היומיומית של יהודים באתגרים ובאפשרויות שזימן להם העולם המרתק והרבגוני הזה.

עודד התעניין תחילה בנישואי מרחק: בעלים רבים עזבו את משפחותיהם לתקופות ארוכות למסחר ולפרנסה והוא ביקש לדעת איך בני הזוג, משפחותיהם והקהילה התמודדו עם הפירוד הגיאוגרפי. נושא זה הוביל אותו לעסוק בעבודת הדוקטורט שלו בהנחיית פרופ' מרק כהן גם בסכסוכי נישואים באופן כללי, ומשם קצרה הדרך למגוון רחב של סוגיות נוספות במשפט ומגדר: מה הייתה החוויה של נשים יהודיות במערכת המשפט היהודית במצרים? מה היו דרכי הפעולה של נשים בזירה המשפטית? למה כל כך הרבה נשים יהודיות פנו לערכאות מוסלמיות בסכסוכים דווקא כנגד הגברים הקרובים להם ביותר?

חלק משמעותי של מחקרו של עודד עוסק בפרסום תעודות חדשות מהגניזה הקהירית ובהנגשה של טקסטים עתיקים לקהלים מודרניים – מלאכה לא פשוטה אך יש בצידה סיפוק רב. 

גם דרכו האקדמית של עודד התאפיינה במעברים ובגלגולים רבים. את תקופת הלימודים מהתואר הראשון ועד קבלת הדוקטורט הוא חילק בין ירושלים לניו ג'רזי (לרבות שנה אחת מעניינת ומעצבת במיוחד באוניברסיטת אוקספורד). אחרי הדוקטורט, הוא השתלם בשלושה פוסטים (השתלמויות בתר דוקטורט): באוניברסיטת דיוק שבצפון קרולינה, במכון הישראלי ללימודים מתקדמים בגבעת רם ובתוכנית עמיתי מרטין בובר באוניברסיטה העברית. 

בימים אלו עודד מתמקד בשני מחקרים חדשים; הראשון עוסק בחלפון בן מנשה, סופר בית הדין היהודי בשנים 1100 – 1138 . גניזת קהיר שימרה מאות רבות של מסמכים משפטיים בכתב ידו, מכתבים ממשפחתו, מכתבים שכתב עבור אנשים אחרים וקטעים ספרותיים. השילוב של תעודות מסוגים שונים מאפשר לנו לשחזר את עולמו של סופר בית הדין ולשלב מתדולוגיות מסורתיות כגון מיקרו-היסטוריה יחד עם גישות חדשות יותר כגון ניתוח רשתות חברתיות. עודד מקווה שמן המחקר על איש ימי הביניים דוגמת חלפון יתפתח פרויקט נוסף על תפיסות ופרקטיקות של גברויות יהודיות בעולם האסלאם בימי הביניים. בתעודות הגניזה, כך הוא מקווה להראות, אפשר להבחין במודלים שונים של גברויות, כאשר הגבריות ההגמונית מבניהן היא זו המדגישה שייכות ומחויבות למעגל המשפחתי, לשותפויות מסחריות, למעגלי לימוד ולכלל הקהל.

למעשה, עודד כבר החל לעסוק בגברויות השונות בקרב יהודי ארצות האסלאם במספר מחקרים, הראשון שבהם יצא לאחרונה לאור בכתב העת Journal of the Economic and Social History of the Orient.

בתמונה: מכתב בקשה בערבית יהודית של אישה ענייה שבעלה נזרק לכלא על כך שלא שילם את מס הגולגולת במשך שנתיים. האישה פונה אל ראש היהודים, שמואל בן חנניה (1140 – 1159) בבקשה לתמיכה כלכלית. (התמונה באדיבות ספריית האוניברסיטה של פנסילבניה. מספר המדף של המכתב: Halper 379.)