איריס למדה מדע המדינה לתואר הראשון והשני באוניברסיטת תל אביב. לשמחתה הרבה, במהלך לימודיה ניתנה לה האפשרות להשתתף בכמה פרויקטים מחקריים במכון מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב, שם לימד אותה  פרופ' דן דינר, מנהל המכון, "לחשוב היסטורית" – "לחשוב בזמן ובמרחב" כפי שהוא ניסח זאת.

כאשר פרופ' ז'וזה ברונר נתמנה לראש המכון, מצאה איריס את נושא ההתמחות שלה – פיצויים ושילומים (Wiedergutmachung בגרמנית). בעבודת הדוקטורט, שנכתבה בהנחייתו של ז'וזה, היא ניתחה את שיח הפיצויים של הגרמנים הסודטים בין שתי מלחמות העולם, והראתה שמקורו של שיח זה במאבק הלאומים במונרכיה ההבסבורגית של המאה ה-19, ושכמה מהדוברים הנלהבים ביותר למען הפיצויים לגרמנים הסודטים היו פעילים ליברליים ממוצא יהודי. במקביל לכתיבת הדוקטורט איריס לימדה תיאוריה פוליטית במרכז הבינתחומי הרצליה.   

מחקרה  העכשווי מתמקד בחוק הפיצויים המערב-גרמני שחוקק בשנת 1952. מטרת החוק הייתה תשלום פיצויים לגרמנים אתניים שגורשו עם תום מלחמת העולם השנייה ממרכז ומזרח אירופה למערב גרמניה. הפיצויים שולמו בגין רכוש שאבד להם כתוצאה מהגירוש. למחקר שתי מטרות. ראשית,  להראות שקיים קשר נסיבתי בין הפיצויים שגרמניה שילמה לניצולי השואה ובין הפיצויים למגורשים הגרמניים, כלומר שמתן הפיצויים לגרמנים האתניים נתן לגיטימציה למתן פיצויים לניצולי שואה; ושנית, להראות שמערב גרמניה פיצתה גרמנים אתניים רבים שהשתלטו על רכוש יהודי במרכז ומזרח אירופה בתקופת השלטון הנאצי ואיבדו רכוש זה כתוצאה מגירושם.

מחקרה של איריס מתבצע במסגרת מכון יעקב רובינסון להיסטוריה של זכויות אינדיבידואליות וקולקטיביות, שהוקם לאחרונה באוניברסיטה שלנו, ושנפלה בחלקה הזכות לשמש סגנית למנהלו, פרופ' דן דינר. את המכון מממנת קרן אלפרד לנדקר שהוקמה בשנת 2019 בברלין מתוך מחויבות לנושא הפיצויים לניצולי השואה בכלל ולעובדי הכפייה לשעבר בתעשייה הנאצית בפרט.

מקובל לטעון שקריאת ספרות מעניקה לנו נחמה. לא מעט מהיצירות הגדולות של ספרות העולם נכתבו במטרה לספק נחמה לקוראיהן – בין אם חלק מספרי הנביאים בתנ"ך, רומנסות האבירים של ימי הביניים או הרומנים הסנטימנטליים של ראשית הרומנטיקה. ואולם, כיצד בדיוק הספרות מנחמת? האם הנחמה הספרותית טמונה בעונג ובשכחה שמעניקה הקריאה, באפשרות להזדהות עם דמויות החוות סבל, או אולי דווקא בממד דידקטי כלשהו שקיים ביצירה? במה שונה נחמת הספרות מזו שמעניקה הפילוסופיה או הפסיכולוגיה? והאם גברים ונשים נוטים להפיק מקריאת ספרות נחמות שונות?

מחקרו הנוכחי של ד"ר זק בוחן את השאלות הללו באמצעות עיון במכלול יצירתו של אחד היוצרים המשפיעים בספרות העולם – ג'ובאני בוקאצ'ו, שחי ופעל באיטליה של המאה הארבע עשרה. את יצירתו הגדולה "הדקאמרון" כתב בוקאצ'ו על רקע המגפה השחורה שהשתוללה בפירנצה ב- 1348 והפכה את הצורך בנחמה לאקוטי במיוחד. ואכן, בוקאצ'ו מצהיר בפתיחה ל"דקאמרון" שמטרתו המרכזית בכתיבה היא להעניק נחמה לקוראיו ולקוראותיו.

המחקר מתחקה אחר אופי הנחמה הספרותית שניסה בוקאצ'ו להעניק והאופן בו הנחמה שהציע היוותה אבן דרך בהתפתחות היחס בין ספרות לנחמה במערב. בעוד המסורות הספרותיות והפילוסופיות מהן שאב נטו לדבוק במסר אוניברסלי של נחמה ובניסיון להדביר את התשוקות המובילות לסבל, הרי שבוקאצ'ו סבר שנחמה צריכה להיות מותאמת לנסיבות חייו הפרטיקולריות של הסובל ושהניסיון לבטל את התשוקות אינו מציאותי. הנחמה הספרותית הפכה תחת ידיו לאמפתית במקום מחנכת, מכילה במקום שופטת, פתוחה ורב-קולית במקום חד-ממדית. בד בבד, בוקאצ'ו העניק תוקף לרעיון שהספרות יכולה לנחם גם מעצם העונג והמפלט מחיי היום-יום שהיא מספקת, רעיון שעל רקע היומרות הגואלות של היצירה הגדולה שקדמה לו – "הקומדיה האלוהית" של דנטה – היה לא פחות ממהפכני. 

לקריאה נוספת:

נחמה ספרותית בשעת מגפה, המוסך – מוסף לספרות מבית הספרייה הלאומית, מאי 2020.

הממצאים החדשים התפרסמו ב-24 ביוני 2021 בשני מאמרים מקבילים בכתב העת Science. תגלית המאובן יוצאת דופן מאחר שעד כה לא עלה בדעתם של החוקרים שלצדו של ההומו ספיינס הקדום הסתובבה בארץ ישראל קבוצת אדם נוספת ששרדה עד לשלב כל כך מאוחר בהיסטוריה האנושית. התגלית והממצאים שנמצאו בקרבתה פותחים לנו צוהר בזמן ומאפשרים לנו לדעת יותר על אורח חייו ותרבותו של האדם הקדום ה"חדש", שהיו קרובים מאוד לאלו של ההומו ספיינס.

האדם הקדום ה"חדש" מכונה "טיפוס אדם נשר רמלה" על שם מקום גילויו (אתר מפעל המלט נשר שליד רמלה). הוא חי עד לפני 130 אלף שנה, וחולק כמה תכונות עם האדם הניאנדרטלי וגם עם בני אדם קדומים יותר דוגמת ההומו ארקטוס. עם זאת, הוא שונה מאוד מהאדם המודרני בשל מבנה גולגולת אחר לחלוטין. החוקרים שהשתתפו במחקר סבורים שקבוצת האדם הקדום שהגלתה היא אוכלוסיית המוצא שממנה התפחו מרבית אוכלוסיית האדם בתקופת הפלייסטוקן התיכון, כולל הניאנדרטליים מאירופה.

יוסי חקר את הממצאים שנמצאו ליד המאובן, ובמיוחד את כלי הצור שהתגלו באתר החפירות, ומצא ש"אדם נשר רמלה" היה צייד מחונן שהשתמש באותן שיטות וטכנולוגיות לייצור כלי צור כמו ההומו ספיינס שחי באזור באותה התקופה. האדם הקדום ה"חדש" ניחן גם ביכולת לייצר כלים מתוחכמים ומודרניים שעד כה זוהו רק בזיקה לקבוצות אדם שנחשב למפותח יותר מבחינה אבולוציונית – האדם המודרני או אדם הניאנדרטלי. כלומר, הדמיון בשיטות יצור הכלים מעיד ששתי הקבוצות קיימו קשרים תרבותיים קרובים כאן בארץ ישראל, אחרת אי אפשר היה להגיע לאותו דמיון ביצור כלי הצור. סביר להניח ששתי הקבוצות היו באינטראקציה קרובה, ישבו זו לצד זו ולמדו זו מזו.

לתקצירי המאמרים באתר Science:

Middle Pleistocene Homo behavior and culture at 140,000 to 120,000 years ago and interactions with Homo sapiens

A Middle Pleistocene Homo from Nesher Ramla, Israel