בימים אלו הוא כותב ספר על ההיסטוריה, התאוריה והחומריות בשלוש היצירות הטיבטיות הגדולות והחשובות של המדינה הטיבטית המרכזית: היכל הקבר המוזהב של הדלאי לאמה החמישי, הארמון המלכותי בלהסה (Lhasa) וחג ההנצחה של הדלאי לאמה. הספר מתמקד בחקר הממלכה הבודהיסטית, בהיסטוריה הפוליטית והאינטלקטואלית בראשית אסיה המודרנית, וביחסי דת ומדינה.

מטרות המחקר של איאן להרחיב ולהעמיק את חקר הבודהיזם בתקופת ראשית המדינה הטיבטית המודרנית, בדגש על ספרות ועל טקסים. הוא חוקר גם נושאים נוספים שמתכתבים עם תחומי מחקרו המרכזיים, דוגמת ההיבטים הספרותיים והחברתיים של הנאום וההטפה בבודהיזם הטיבטי.

קרן קינטסה היא ארגון ללא מטרות רווח שנוסד בשנת 2001 במטרה לתמוך בכל מסורות הלימוד והתרגול הבודהיסטי. הקרן תומכת בפרויקטים לשימור ולתרגום טקסטים ובמכללות נזירות מסורתיות באסיה, מפעילה תוכנית מלגות ופרסים עולמית, ומקדמת פיתוח אקדמי של לימודים בודהיסטים באוניברסיטאות גדולות.

קרוב לאלפיים לוחות חומר בכתב יתדות מ- 2000 לפנה"ס ועד המאה האחרונה לפנה"ס, מכילים טקסטים ליטורגיים בלשון השומרית, חלקם נכתבו כאשר לשון זו כבר חדלה לשמש כשפת דיבור. טקסטים אחרים מאותן תקופות מורים לנו על הביצוע הפולחני של הליטורגיות האלו.

במחקרו פרופ' גבאי מנסה לפענח ולשחזר את הליטורגיות, מתי הן נאמרו, לפני אילו אלים ובאילו מקדשים, ובמיוחד כיצד נגנו אותן בעת הפולחן. על אף שמערכת תווים טרם התפתחה באותה תקופה, ישנן הוראות לאופן השירה והליווי של הליטורגיות, שעל פיענוחן הוא עובד וכמו כן, מנסה לזהות את הכלים שליוו את הליטורגיות ואת תפקידם בפולחן.

לאחרונה פרופ' גבאי מנסה להתחקות אחר המנגנון שאפשר את תהליך המסירה של הליטורגיות במשך כאלפיים שנה. זאת על ידי השוואת לוחות ליטורגיים מראשית האלף השני לפנה"ס עם לוחות מסוף האלף הראשון לפנה"ס המכילים את אותן תפילות. על אף שיש שינויים בנוסחאות, הליטורגיות דומות זו לזו באופן מפתיע על אף פער הזמן של קרוב לאלפיים שנה ביניהן. ישנן עדויות רבות לכך כי הליטורגיות נמסרו מדור לדור על ידי שירה.

c) Trustees of the British Museum)

The purpose of this investigation is threefold: first, to participate in recent critical attempts to correct a neglect of ontological preoccupations in Conrad’s writing and uncover the author’s exploration of a human subject beyond the Cartesian cogito. Second, to demonstrate the manner in which such an exploration is accompanied by the reconfiguration of the very building blocks of fiction: character, narration, focalization, language and plot have to be rethought to accommodate a subject who is no longer conceived of as autonomous and whole but is rendered permeable and interdependent. Third, to show how this redrawing of the literary imaginary communicates with the projects of late modernist writers such as Samuel Beckett, writers whose literary endeavors have long been held separate from Conrad’s. In the spirit of current reexaminations of modernism and critical endeavours to think it anew outside the commonplaces that once defined it, this study returns to Conrad’s art with an eye to twentieth-century shifts in the way we process, understand and evaluate information. Conrad’s works, our conceptualization of modernism and the slow are offered here as gauges for this meaningful transformation.