פרופ' אורי גבאי החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בחוגים למקרא ולאשורולוגיה. אחרי התואר הראשון הוא החליט להמשיך ללימודים מתקדמים באשורולוגיה – תחום המחקר שמתמקד בתרבות מסופוטמיה הקדומה על פי מאות אלפי הלוחות בכתב היתדות שהתגלו בחפירות בעירק ובסוריה ואשר נמצאים כיום במוזיאונים שונים בעולם.

אורי חוקר טקסטים העוסקים בפולחן, בעיקר תפילות בלשון השומרית, וטקסטים פרשניים באכדית. חלק גדול מן המחקר על טקסטים כאלו הוא פילולוגי: פענוח הלוחות, זיהוי היצירות, הכנת מהדורות מדעיות, איסוף מקבילות, וכדומה. מתוך העיסוק הפילולוגי עולות גם שאלות כלליות יותר על הדת והתרבות המסופוטמית: כיצד התבצע הפולחן במקדש? מה הייתה המשמעות הדתית של הפולחן? מה היו הטכניקות הפרשניות של המלומדים המסופוטמים? ומה היה יחסם לטקסטים שלהם עצמם?

מענק המחקר מטעם ה- ERC יאפשר לאורי לחבר מחדש בין שני התחומים, בין הפולחן לפרשנות, שנכתבו למעשה על ידי אותם האנשים: כהני מסופוטמיה. הוא ינסה  להבין מה הקשר בין הפולחן לבין הפירושים, ויתמקד בעיקר באופן שבו הכהנים מפרשים את הטקסים שהם ביצעו, ובאופן שבו הם השתמשו בידע הפולחני שלהם בעת שהם כתבו פירושים כמלומדים.

חלקו הארי של תקציב המענק יינתן כמלגות לתלמידי מחקר מצטיינים בשלבים שונים (מ"א, דוקטורנטים, בתר-דוקטורנטים) שישתתפו בפרויקט. המענק יאפשר בין היתר לחוקרים בפרויקט לנסוע למוזיאונים שונים בעולם ולעבוד בהם על הלוחות שאותם הם חוקרים.

משנת 2007 האיחוד האירופי מעניק מענקי מחקר לחוקרים בתחומים שונים. הזוכים נבחרים מבין אלפים שהגישו הצעות מחקר בשם אוניברסיטאות ומוסדות בכל רחבי אירופה. ההצעות הנבחרות הן של חוקרים וחוקרות פורצי דרך בתחומם.  האוניברסיטה העברית מדורגת כיום במקום העשירי באירופה במספר המענקים שניתנו לחוקריה מאז שהמועצה האירופית למחקר יזמה את חלוקת המענקים, והפקולטה שלנו מתברכת בכל שנה בכמה חוקרים שזוכים בהם.

 

ד"ר דודו רוטמן הצטרף השנה לסגל התוכנית ללימודי פולקלור ותרבות עממית ולחוג לספרות עברית בפקולטה שלנו. הוא חוקר את כל היצירות העממיות שהמשותף להן טמון בהיותן יצירות שאינן משויכות למחברים מסוימים (ספציפיים) אלא לחברות שמוסרות אותן, ולכן היצירות גם משתנות ככל שהחברות עצמן משתנות. מכאן, שבהבנת משמעות היצירות הללו יש בה כדי לתרום להבנת הצדדים הבלתי מוכרים והלאו דווקא מדוברים בחברות הנחקרות.

דודו התמחה בתחום הספרות העממית היהודית באוניברסיטת תל אביב, ובמיוחד בספרות של הקהילות היהודיות השונות בימי הביניים ובראשית העת החדשה. עבודת הדוקטורט שלו וספרו שהתבסס עלייה הוקדשו לחקר תפקודם של יסודות מופלאים – מפלצות, שדים, מחוזות קסומים וכו׳ – בסיפורת היהודית אשכנזית בשיאם של ימי הביניים.

בימים אלו דודו עובד על שני פרויקטים במקביל; הוא מתמקד באופן שבו התעצבו פולחני רחל אמנו וקברה בחברה הישראלית של העשורים האחרונים, ובוחן כיצד התהליכים הגאו-פוליטיים שעברו על האזור –  ובהם הסכמי אוסלו, רצח רבין ובניית גדר ההפרדה – השפיעו על הפולחנים הללו ועל מרכיב הסיפורת העממית בהם. 

כמו כן, הוא מוביל מחקר משותף עם ד״ר אוריה כפיר מאוניברסיטת בן גוריון בנגב ובמימון הקרן הלאומית למדע, שבוחן את האופן שבו עוצבו המשוררים העבריים הגדולים של ספרד בימי הביניים (יהודה הלוי, אברהם אבן עזרא, שמואל הנגיד ושלמה אבן גבירול) כגיבורי ספרות ותרבות. למעשה, הפרויקט מתמקד בדינמיקה של ״שם המחבר״ שלהם לאורך כאלף שנים.

דודו וכפיר פרסמו לאחרונה מאמר על המסורות העממיות שמחברות בין יהודה הלוי לאברהם אבן עזרא. לתקציר המאמר לחצו כאן. 

Where much recent critical work devoted to the author sets out to negotiate anew biographical, historical and cultural contexts, this book utilises emerging critical modernisms, the work of Henri Bergson and Gilles Deleuze, and late modernist fiction to stage an encounter between Conrad and a radically different literary tradition. It does so in order to uncover critical blind spots that have limited our appreciation of his poetics. 

The purpose of this investigation is threefold: first, to participate in recent critical attempts to correct a neglect of ontological preoccupations in Conrad’s writing and uncover the author’s exploration of a human subject beyond the Cartesian cogito. Second, to demonstrate the manner in which such an exploration is accompanied by the reconfiguration of the very building blocks of fiction: character, narration, focalization, language and plot have to be rethought to accommodate a subject who is no longer conceived of as autonomous and whole but is rendered permeable and interdependent. Third, to show how this redrawing of the literary imaginary communicates with the projects of late modernist writers such as Samuel Beckett, writers whose literary endeavors have long been held separate from Conrad’s. In the spirit of current reexaminations of modernism and critical endeavours to think it anew outside the commonplaces that once defined it, this study returns to Conrad’s art with an eye to twentieth-century shifts in the way we process, understand and evaluate information. Conrad’s works, our conceptualization of modernism and the slow are offered here as gauges for this meaningful transformation.