אורטל החלה את לימודיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים לארכיאולוגיה ולהיסטוריה של עם ישראל מתוך כוונה להתמקד דווקא בהיסטוריה של עם ישראל. בסיומה של השנה הראשונה בחוג לארכיאולוגיה, היא השתתפה בחפירה לימודית בתל רחוב והוקסמה מהמחקר הארכיאולוגי – תחום שמשלב עבודת שטח ומחקר גם יחד – והבינה שמצאה את ייעודה: ארכיאולוגית חוקרת.  בהמשך, היא הייתה ממקימי המעבדה לארכיאולוגיה חישובית, שקמה בשנת 2010 במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בהובלתה של פרופ' ליאור גרוסמן.  

 

המעבדה לארכאולוגיה חישובית מפתחת שיטות מחקר חדשניות המבוססות על סריקת מודלים תלת ממדיים. המעבדה עוסקת בתיעוד דיגיטלי של מגוון ממצאים ארכאולוגיים – משיני דגים וגלעיני זיתים, דרך שברים קרמיים ותכשיטים, ועד לחטי פילים – ולאחר מכן מבצעת מחקר גאומטרי על הממצאים האלו. המעבדה מדגישה הטמעה ושילוב של גישות חישוביות באמצעות הוראה וטיפוח של סטודנטים בכל השלבים.

 

עבודת הדוקטורט של אורטל עוסקת בזיהוי "טביעת אצבע" אישית ותרבותית בתרבות החומרית, ובמיוחד בקרמיקה. כיצד עושים זאת? איך ניתן לאתר את הקדר הבודד או את התרבות שלה מיוחס כלי חרס מסוים אלפי שנים לאחר ייצורו?

 

אורטל התחילה את מסעה המחקרי בשאלה הבסיסית באיזה חלק בקנקן ניכרים ההבדלים בין קדר אחד למשנהו? לשם כך, היא ערכה ניסוי בשיתוף המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית באקדמיה לאמנות בצלאל. היא ביקשה מחמש סטודנטיות לקרמיקה לייצר חלק עליון של קנקן קדום, פעם אחר פעם, במשך שבוע. תוצרי הסטודנטיות נסרקו בתלת-ממד ועובדו בתוכנה ייעודית. המחקר הצליח למצוא את "טביעת האצבע" האישית של כל אחת ואחת מן הסטודנטיות  בעוד שהן עצמן לא זיהו את תוצרתן.

המחקר נערך בשיתוף עם נעמה גלובר ופרופ' עמית צורן מהמעבדה ההיברדית במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטה, ובשיתוף פרופ' ליאור גרוסמן, ראש המעבדה לארכיאולוגיה חישובית באוניברסיטה העברית.

 

בהמשך, אורטל העמיקה את שאלת "טביעת האצבע" וכיוונה לזיהוי תרבויות בממצא הארכאולוגי עצמו. היא חקרה (בשיתוף עם ד"ר ולנטין רו מהמכון הלאומי למחקר מדעי בפריז; ד"ר אבשלום קרסיק מרשות העתיקות; ופרופ' ליאור גרוסמן מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית) קבוצת קדרים מומחים משתי קבוצות אתניות שונות ממחוז רג'סטאן בהודו. במחקר זה, בוצעה אנליזה של קנקני מים מסורתיים. המחקר הצליח להפריד באופן אוטומטי ומובהק בין הזהות האתנית של הקדרים, וזאת ע"פ גאומטריית התוצרים שלהם. למסקנות אלה השלכות חשובות ומעניינות בניתוח ממצאים ארכאולוגיים ופרשנותם.

 

מחקר נוסף, שאורטל פרסמה לאחרונה יחד עם פרופ' עוזי סמילנסקי ממכון וייצמן וד"ר אבשלום קרסיק מרשות העתיקות, עוסק בזיהוי עקבות המידה המקראית 'טפח' (רוחבן של ארבע אצבעות הצמודות זו לזו) בממצאים ארכיאולוגיים. במסגרת המחקר נעשה ניתוח ממצאים משלוש קבוצות קנקני אגירה ומסחר, שיוצרו במקומות שונים בארץ ישראל במאות העשירית עד השביעית לפני הספירה (תקופה המזוהה במקרא עם תקופת ממלכות יהודה וישראל). המחקר מצא כי המשתנה היחיד המשותף בדיוק רב לשלוש הקבוצות הוא קוטר פתחי הקנקנים, ואורכו נמצא בטווח ההערכות השונות שניתנו בעבר למידת הטפח.

 

עדינה סיימה את התואר השלישי בלשונות השמיות והספרות השמית בשנת 2000, ועלתה ארצה עם משפחתה באותה שנה.  היא לימדה בחוג ללשון העברית ולשונות היהודים באוניברסיטה העברית משנת 2001 ועד 2011, וב-2011 קיבלה מינוי כמרצה בכיר במחלקה ללשון העברית והלשונות השמיות באוניברסיטת בר-אילן, שם לימדה עד הצטרפותה כפרופסור חבר לחוג ללשון העברית בראשית השנה האקדמית. 

תחום המחקר של עדינה מְשַלב מחקר פילולוגי עם מתודולוגיה בלשנית מודרנית. היא עוסקת במיוחד בפרגמטיקה הבלשנית –  דיציפלינה המטפלת במבעים כפעולות דיבור שמעבירים מידע ומבצעים פעולות בעולם; ובחקר השיחה –  מתודולוגיה המנתחת שיח דבור כסוג של אינטראקציה חברתית.  במחקרה היא מרבה להשתמש בתוכנת אקורדנס, כלי מחקר דיגיטלי עוצמתי שגרם למהפך בחקר העברית המקראית ומגילות ים המלח.

ספרה, Word Order in the Biblical Hebrew Finite Clause, שיצא לאור בשנת 2010, חוקר את סדר המרכיבים התחביריים במשפט, ומראה כיצד הווריאציה בסדר המלים מושכת את תשומת הלב של הקורא לקשרים בין יחידות טקסט, או מצביע על מידע חדש. 

בימים אלו היא כותבת ספר על אינטראקציות של שאלות ותשובות בדיאלוג המקראי. מחקר זה, שיש לו השלכות חשובות לפרשנות המקרא ותרגום המקרא, מראה כיצד הדמויות המקראיות משתמשות באסטרטגיות לשוניות מסוימות כדי להשיג מידע, להציג עמדה, להשפיע על דעות השומע ולהפעיל כוח. לשני פרויקטים אחרים של עדינה יש גם פן היסטורי, והם מיועדים לשחזר את השלב הטרום-מקראי של תופעות לשוניות מסוימות ולחכות אחרי התפתחותן במגילות ים המלח ובעברית הרבנית: מחקר אחד בודק פריטים עם קטביות שליליות, כמו המילה "מאומה", ומחקר שני בודק צירופים מספריים יסודיים וסידוריים.  מחקרים אלו עשויים גם לשפוך אור על היחס בין העברית החדשה לתקופות הקלאסיות שקדמו לה.

 

איריס למדה מדע המדינה לתואר הראשון והשני באוניברסיטת תל אביב. לשמחתה הרבה, במהלך לימודיה ניתנה לה האפשרות להשתתף בכמה פרויקטים מחקריים במכון מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב, שם לימד אותה  פרופ' דן דינר, מנהל המכון, "לחשוב היסטורית" – "לחשוב בזמן ובמרחב" כפי שהוא ניסח זאת.

כאשר פרופ' ז'וזה ברונר נתמנה לראש המכון, מצאה איריס את נושא ההתמחות שלה – פיצויים ושילומים (Wiedergutmachung בגרמנית). בעבודת הדוקטורט, שנכתבה בהנחייתו של ז'וזה, היא ניתחה את שיח הפיצויים של הגרמנים הסודטים בין שתי מלחמות העולם, והראתה שמקורו של שיח זה במאבק הלאומים במונרכיה ההבסבורגית של המאה ה-19, ושכמה מהדוברים הנלהבים ביותר למען הפיצויים לגרמנים הסודטים היו פעילים ליברליים ממוצא יהודי. במקביל לכתיבת הדוקטורט איריס לימדה תיאוריה פוליטית במרכז הבינתחומי הרצליה.   

מחקרה  העכשווי מתמקד בחוק הפיצויים המערב-גרמני שחוקק בשנת 1952. מטרת החוק הייתה תשלום פיצויים לגרמנים אתניים שגורשו עם תום מלחמת העולם השנייה ממרכז ומזרח אירופה למערב גרמניה. הפיצויים שולמו בגין רכוש שאבד להם כתוצאה מהגירוש. למחקר שתי מטרות. ראשית,  להראות שקיים קשר נסיבתי בין הפיצויים שגרמניה שילמה לניצולי השואה ובין הפיצויים למגורשים הגרמניים, כלומר שמתן הפיצויים לגרמנים האתניים נתן לגיטימציה למתן פיצויים לניצולי שואה; ושנית, להראות שמערב גרמניה פיצתה גרמנים אתניים רבים שהשתלטו על רכוש יהודי במרכז ומזרח אירופה בתקופת השלטון הנאצי ואיבדו רכוש זה כתוצאה מגירושם.

מחקרה של איריס מתבצע במסגרת מכון יעקב רובינסון להיסטוריה של זכויות אינדיבידואליות וקולקטיביות, שהוקם לאחרונה באוניברסיטה שלנו, ושנפלה בחלקה הזכות לשמש סגנית למנהלו, פרופ' דן דינר. את המכון מממנת קרן אלפרד לנדקר שהוקמה בשנת 2019 בברלין מתוך מחויבות לנושא הפיצויים לניצולי השואה בכלל ולעובדי הכפייה לשעבר בתעשייה הנאצית בפרט.