Where much recent critical work devoted to the author sets out to negotiate anew biographical, historical and cultural contexts, this book utilises emerging critical modernisms, the work of Henri Bergson and Gilles Deleuze, and late modernist fiction to stage an encounter between Conrad and a radically different literary tradition. It does so in order to uncover critical blind spots that have limited our appreciation of his poetics. 

The purpose of this investigation is threefold: first, to participate in recent critical attempts to correct a neglect of ontological preoccupations in Conrad’s writing and uncover the author’s exploration of a human subject beyond the Cartesian cogito. Second, to demonstrate the manner in which such an exploration is accompanied by the reconfiguration of the very building blocks of fiction: character, narration, focalization, language and plot have to be rethought to accommodate a subject who is no longer conceived of as autonomous and whole but is rendered permeable and interdependent. Third, to show how this redrawing of the literary imaginary communicates with the projects of late modernist writers such as Samuel Beckett, writers whose literary endeavors have long been held separate from Conrad’s. In the spirit of current reexaminations of modernism and critical endeavours to think it anew outside the commonplaces that once defined it, this study returns to Conrad’s art with an eye to twentieth-century shifts in the way we process, understand and evaluate information. Conrad’s works, our conceptualization of modernism and the slow are offered here as gauges for this meaningful transformation.

קיארה למדה אנגלית וגרמנית בבית הספר, ויידיש ועברית, הונגרית ורוסית באוניברסיטה. אהבתה לספרות ובמיוחד לשירה התחילה גם היא בגיל מוקדם, כאשר היא גילתה את יכולתה של השירה להביע הרבה במעט מילים.

עבודת הדוקטורט שלה נכתבה באוניברסיטת היידלברג (גרמניה). בעבודתה היא חיברה בין תשוקתה לשפות ולשירה להתעניינותה בפילוסופיה של השפה והידע ובאנתרופולוגיה. התזה שלה הוקדשה לשירתו המאוחרת של המשורר פאול צלאן. ספרה "סתום" שמבוסס על עבודת הדוקטורט שלה פורסם ב-2020 בגרמנית.

קיארה מתמקדת מזה כמה שנים בספרות דרום איטלקית וסיציליאנית, ובמיוחד ביצירתו של הסופר סטאפנו דאריגו , שהתחיל את הקריירה שלו כמשורר אך המשיך בכתיבת רומן מהפכני גדול (של כמעט 1000 עמודים!) בשם ״הורצ׳ינוּס אוֹרקה״ (1975). התעניינותה המיוחדת בסיציליה נובעת מהיותה אזור גבול בין אירופה למדינות אחרות בים התיכון, שאיתן היא חולקת היבטים היסטוריים ותרבותיים משמעותיים. למעשה, המפגש המיוחד של התרבויות הנוצרית, היהודית והמוסלמית שהתרחש בסיציליה השפיע במשך הזמן על האמנות והספרות המקומית. 

לאחרונה קיארה פרסמה מאמר שדן בתפקיד האנתרופולוגיה ברומן הגדול של סטאפנו דאריגו, שהיא מתכננת להרחיבו לספר שיעסוק במושגי הטבע בספר ובספרות בכלל. הרומן של דאריגו מציג שפה איטלקית חדשה המבוססת על הדיאלקט הסיציליאני – שכולל יוונית, לטינית, צרפתית, ערבית ועוד; אך באותה השעה הוא גם מכריח אותנו לחשוב על נושא אקטואלי מאין כמותו, על משמעות הקשר שבין האדם לטבע ובין האדם לחיות, ועל צורות שונות להבין ולהסביר את מקומו של האדם בעולם.

עבודת הדוקטורט של חגית קריק היא מונוגרפיה על הקהילה הבריטית בתקופת המנדט בפלשתינה-א"י, שהתחקתה אחר ההיסטוריה החברתית והתרבותית שלה ורפרטוארים של חיי יום-יום. החשיפה לנוכחותן של נשים בריטיות, הנעדרות כמעט לחלוטין מההיסטוריה של התקופה, הובילה את חגית לחקור לעומק את סיפורן של אחיות בריטיות בממשלת המנדט, ומאוחר יותר, גם במושבת הכתר קפריסין. במסגרת השתתפותה בקבוצת המחקר היסטוריה אזורית של רפואה במזרח התיכון, בחנה חגית את התפקידים שמילאו אחיות בריטיות בתחום הרפואה ובריאות הציבור הקולוניאליים, וחשפה את מעמדן המעורער כנשים רווקות ומשכילות, המשרתות פרויקט אימפריאלי שנחשב במידה רבה לפרויקט גברי.  המחקר עסק בקבוצה של כמאתיים נשים, אך פתח בפני חגית דלת להיסטוריה של אלפי אחיות בריטיות ששירתו באימפריה הבריטית ונעו בין גבולותיה.

 

בימים אלה מגבשת חגית תוכנית למחקר שיעסוק בתפוצתן ובתנועתן של אחיות בריטיות בין שתי מלחמות העולם: כ-3,000 נשים ששירתו ביותר מחמישים מדינות וטריטוריות קולוניאליות. תנועתן באימפריה לא רק הניעה אידיאולוגיות ופרקטיקות רפואיות, אלא גם שימשה ככלי מרכזי בעיצוב חוויותיהן וזהויותיהן כנשים, כאחיות וכבריטיות. המחקר ישלב בין שימוש בכלים דיגיטליים – שיאפשרו עיבוד של כמויות גדולות של מידע, ניתוח סטטיסטי, מיפוי וייצוג ויזואלי, לבין קריאה צמודה של מכתביהן האישיים של אחיות – שיאפשרו הצצה אל עולמן והתנסויותיהן.

 

באמצעות השימוש במתודות מחקר מגוונות והשילוב שבין היסטוריה גלובלית וביוגרפיות אישיות, מבקשת חגית למפות מוביליות אימפריאלית ולהאיר את האופנים בהם נשים עשו את האימפריה - והאימפריה עשתה אותן.