אורטל החלה את לימודיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים לארכיאולוגיה ולהיסטוריה של עם ישראל מתוך כוונה להתמקד דווקא בהיסטוריה של עם ישראל. בסיומה של השנה הראשונה בחוג לארכיאולוגיה, היא השתתפה בחפירה לימודית בתל רחוב והוקסמה מהמחקר הארכיאולוגי – תחום שמשלב עבודת שטח ומחקר גם יחד – והבינה שמצאה את ייעודה: ארכיאולוגית חוקרת.  בהמשך, היא הייתה ממקימי המעבדה לארכיאולוגיה חישובית, שקמה בשנת 2010 במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בהובלתה של פרופ' ליאור גרוסמן.  

המעבדה לארכאולוגיה חישובית מפתחת שיטות מחקר חדשניות המבוססות על סריקת מודלים תלת ממדיים. המעבדה עוסקת בתיעוד דיגיטלי של מגוון ממצאים ארכאולוגיים – משיני דגים וגלעיני זיתים, דרך שברים קרמיים ותכשיטים, ועד לחטי פילים – ולאחר מכן מבצעת מחקר גאומטרי על הממצאים האלו. המעבדה מדגישה הטמעה ושילוב של גישות חישוביות באמצעות הוראה וטיפוח של סטודנטים בכל השלבים.

עבודת הדוקטורט של אורטל עוסקת בזיהוי "טביעת אצבע" אישית ותרבותית בתרבות החומרית, ובמיוחד בקרמיקה. כיצד עושים זאת? איך ניתן לאתר את הקדר הבודד או את התרבות שלה מיוחס כלי חרס מסוים אלפי שנים לאחר ייצורו?

אורטל התחילה את מסעה המחקרי בשאלה הבסיסית באיזה חלק בקנקן ניכרים ההבדלים בין קדר אחד למשנהו? לשם כך, היא ערכה ניסוי בשיתוף המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית באקדמיה לאמנות בצלאל. היא ביקשה מחמש סטודנטיות לקרמיקה לייצר חלק עליון של קנקן קדום, פעם אחר פעם, במשך שבוע. תוצרי הסטודנטיות נסרקו בתלת-ממד ועובדו בתוכנה ייעודית. המחקר הצליח למצוא את "טביעת האצבע" האישית של כל אחת ואחת מן הסטודנטיות  בעוד שהן עצמן לא זיהו את תוצרתן.

המחקר נערך בשיתוף עם נעמה גלובר ופרופ' עמית צורן מהמעבדה ההיברדית במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטה, ובשיתוף פרופ' ליאור גרוסמן, ראש המעבדה לארכיאולוגיה חישובית באוניברסיטה העברית.

בהמשך, אורטל העמיקה את שאלת "טביעת האצבע" וכיוונה לזיהוי תרבויות בממצא הארכאולוגי עצמו. היא חקרה (בשיתוף עם ד"ר ולנטין רו מהמכון הלאומי למחקר מדעי בפריז; ד"ר אבשלום קרסיק מרשות העתיקות; ופרופ' ליאור גרוסמן מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית) קבוצת קדרים מומחים משתי קבוצות אתניות שונות ממחוז רג'סטאן בהודו. במחקר זה, בוצעה אנליזה של קנקני מים מסורתיים. המחקר הצליח להפריד באופן אוטומטי ומובהק בין הזהות האתנית של הקדרים, וזאת ע"פ גאומטריית התוצרים שלהם. למסקנות אלה השלכות חשובות ומעניינות בניתוח ממצאים ארכאולוגיים ופרשנותם.

מחקר נוסף, שאורטל פרסמה לאחרונה יחד עם פרופ' עוזי סמילנסקי ממכון וייצמן וד"ר אבשלום קרסיק מרשות העתיקות, עוסק בזיהוי עקבות המידה המקראית 'טפח' (רוחבן של ארבע אצבעות הצמודות זו לזו) בממצאים ארכיאולוגיים. במסגרת המחקר נעשה ניתוח ממצאים משלוש קבוצות קנקני אגירה ומסחר, שיוצרו במקומות שונים בארץ ישראל במאות העשירית עד השביעית לפני הספירה (תקופה המזוהה במקרא עם תקופת ממלכות יהודה וישראל). המחקר מצא כי המשתנה היחיד המשותף בדיוק רב לשלוש הקבוצות הוא קוטר פתחי הקנקנים, ואורכו נמצא בטווח ההערכות השונות שניתנו בעבר למידת הטפח.

״השפה היא פלא״, אלעד מספר. ״אנחנו משתמשים בה בכל יום, וסומכים על המילים שיתווכו נאמנה את מחשבותינו ורגשותינו אל מול הזולת. אבל ברגע שיורדים קצת לעומקם של הדברים, אנחנו מגלים שהמילים הן בריות הפכפכות, והשפה רחוקה מלהיות יציבה – כל פן בה יכול להשתנות. אנחנו רואים את זה בטקסטים עתיקים כמו גם בישראל של המאה ה-21: בלי התרעה מוקדמת, מילה הופכת את משמעותה, מין דקדוקי חדש נולד, מבטא מסוים נהיה מקושר למעמד ומתחיל לשאת משמעות חיובית או שלילית בעיני הדוברים. והדינמיות הזו מרתקת אותי.״

בתואר הראשון אלעד נחשף להרבה שפות ובחר להתמקד בשפות השמיות, ובייחוד בארמית החדשה – דיאלקטים מודרניים שהתפתחו מהארמית שדוברה במזרח התיכון לפני אלפיים שנה, ומדוברים כיום בעיקר בקרב יהודים ונוצרים יוצאי כורדיסטן. בתואר השני הוא המשיך לעסוק בשפות האלה, אבל בסופו של דבר בחר לכתוב עבודת תזה תחת עדשה רחבה יותר, במסגרת פרויקט מחקר טיפולוגי על הגאים שאולים בשפות העולם. בפרויקט חברים פרופ' איתן גרוסמן מהאוניברסיטה העברית ופרופ' סטיבן מורן מאוניברסיטת נשאטל, שהנחו את אלעד בכתיבת התזה, וכן ד״ר דמיטרי ניקולייב מאוניברסיטת סטוקהולם.

מחקרם בוחן סוג מסוים של שינוי לשוני, שבו שפות רוכשות הגאים – עיצורים ותנועות – דרך שאילה של מילים משפה אחרת. כך למשל, העיצור צ׳ חדר לעברית המודרנית דרך מילים זרות, דוגמת המילה ״צ׳יפס״, שנשאלה מאנגלית. במסגרת התזה שלו אלעד פיתח מודל סטטיסטי המתאר את התהליך, וביקש להגדיר מהי ״שְאילוּת״ (borrowability) של הגאים, וכיצד אפשר למדוד אותה.

כיום אלעד הוא בלשן בחברת AI21 Labs, שמפתחת כלי AI (בינה מלאכותית) בתחום הקריאה והכתיבה, ויש בה נציגות לא מבוטלת של חוקרים מהאוניברסיטה העברית: הפרופסורים אמנון שעשוע, שי שלו-שוורץ ועמרי אבנד, מבית הספר להנדסה ולמדעי המחשב. אחרי שנים רבות בחוגי מדעי הרוח, אלעד שמח להיפגש עם חוקרים מדיסציפלינות שונות ולרכוש כלים חדשים מעולמות הבלשנות החישובית ולמידת המכונה (machine learning).

אלעד זכה בפרס פולונסקי ליצירתיות ולמקוריות במדעי הרוח לשנת 2020. פרסי פולונסקי היוקרתיים מוענקים באוניברסיטה העברית מזה כחמש עשרה שנים באדיבותה של קרן פולונסקי ולאור חזונו של ד״ר לאונרד פולונסקי. הפרסים מוענקים מדי שנה באוניברסיטה העברית לחוקרים, לבתר-דוקטורנטים ולתלמידי מחקר בכל תחומי מדעי הרוח, שמפגינים יכולות מחקריות גבוהות בכל התחומים ההומניסטיים.

בשנים האחרונות נקודות ההשקה בין מדעי הרוח והמדעים המדויקים הולכות ומתרבות, ואנחנו שומעים על יותר ויותר על מחקרים במדעי הרוח הדיגיטליים ועל חוקרים שמשלבים שיטות מחקר יצירתיות, מקוריות וחישוביות בחקר מדעי הרוח. אלעד מקווה להרחיב את המחקר בתחומי מדעי הרוח הדיגיטליים ולשלב בין מחקר הומניסטי לשיטות חישוביות במטרה להעמיק ולקדם את היכולת שלנו לחקור את השפות האנושיות באמצעים כמותיים.

עבודת הדוקטורט של עידית בן אור –  מלגאית תוכנית מוסה – שהוגשה לאחרונה בחוג להיסטוריה, מתחקה אחר מטבעות שהוטבעו על ידי הסקטור הפרטי באנגליה והיו בשימוש יומיומי לצרכים כמו קניית לחם, בירה ותשלום משכורות. במסגרת המחקר עידית התמקדה באופנים בהם כסף לא ממשלתי עבד בפועל, איך הוא הצליח לצבור אמון, ומה זה מספר לנו על המערכת הכלכלית באנגליה באותה התקופה. הדוקטורט שלה הוא למעשה המשך ישיר לעבודת המחקר מהתואר השני, שנכתבה גם היא בחוג להיסטוריה ושעסקה בעשור אחד של הטבעת מטבעות פרטית.

עידית זכתה במלגת מוסה בשנת תשע"ד. המלגה מממנת ארבע שנות מחקר מלאות: שלוש שנים באוניברסיטה העברית ושנה אחת באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון.

עידית מבקשת להודות למחלקה להיסטוריה באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון שבה היא התארחה, ושהפכה את חווית הלימודים בה לחוויה ייחודית. המרצים והמרצות במחלקה חשפו אותה לעולמות אינטלקטואליים שהיא לא הכירה קודם לכן, למתודולוגיות חדשות ובעיקר לאהבה הגדולה בה הם חקרו היסטוריה. להבנתה, השהות שם שינתה את האופן שבו היא נגשה למחקרה, ואת האופן שבו היא תיגש למחקר בעתיד.

קרן מוסה נוסדה באוניברסיטה בשנת 2000 לזכרו של ההיסטוריון הנודע ג'ורג' ל' מוסה, שהיה פרופסור בחוג להיסטוריה בפקולטה שלנו ובאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ושציווה קרן נדיבה לטיפוח לימודי ההיסטוריה באוניברסיטאות שבהן הוא לימד. מטרת התוכנית להעניק מלגות הצטיינות נדיבות לתלמידי מחקר ולתלמידות מחקר בכל החוגים ההיסטוריים. 

התוכנית היא פרי שיתוף פעולה הדוק של שתי האוניברסיטאות. בכל שנה, נבחר מלגאי אחד לדוקטורט ומלגאי אחד לתואר מוסמך. מלגאי ומלגאיות התוכנית משתייכים לבית הספר על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח.