מחקרו הנוכחי עוסק באופן שבו תכנים תיאולוגיים שהולאמו בתרבות העברית והישראלית חדרו והכתימו את הנרטיבים המוזיקליים של מלחינים בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים. לכאורה מדובר בתמהיל מוכר של פוליטיקה ותיאולוגיה, אולם מנעד היצירות שנכתבות במחצית השנייה של המאה העשרים בישראל תיעד הלכה למעשה את דהייתה של התרבות העברית ושיבתה לקנבס הרחב של תרבות יהודית מודרנית. בעוד שיבה מעין זו במעגלים פוליטיים מקומיים הייתה כרוכה בטריטוריאליזם (שבהדרגה קיבל צביון משיחי), השיבות הדיאליקטית לתרבויות גלותיות יהודיות מאירופה, מצפון אפריקה ומהמזרח הקרובה התנתקו מכל מאפיין טריטוריאלי לטובת המרכיבים התרבותיים שהודחקו בשיח על העבריות, לרבות האתניזציה של הזהות האשכזנית. בראשית המאה העשרים ואחת הפניות לתרבויות גלותיות יהודיות תהפוכנה למסס רב קולי שאוצר המילים המוזיקלי-סמיוטי שלו יבשרו על קריסתה של פוליטיקת הזהויות היהודית-ישראלית.

מחקר זה הוא המשך לספרו הקודם של שלג (Jewish Contiguities and the Soundtrack of Israeli History, Oxford University Press, 2014) שזכה בפרס אנגל לחקר המוסיקה העברית לשנת 2015, ובפרס שניצר מטעם האיגוד האמריקאי למדעי היהדות (AJS) לשנת 2016.

אורלי לואיס החלה להתעניין בהיסטוריה של הרפואה דרך נושא המגפות. עוד בלימודיה לתואר הראשון הוביל אותה קורס אודות מגפות בהיסטוריה להתעמק בכתבי הרפואה העתיקים. היא הסתקרנה מהעושר הרעיוני בכתבים הללו במגוון תחומים: תנועת הדם, אוויר ומזון בגוף, טבעם של תהליכים מחלתיים, וההשפעה של טיפולים שונים על כל אלו.

לאחר השלמת התואר הראשון והשני באוניברסיטת תל אביב אורלי שהתה שש שנים במכון ללימודים קלאסיים באוניברסיטת הומבולדט בברלין, שם השלימה כתיבת עבודת דוקטור והשתלמות בתר דוקטורט במסגרת קבוצות מחקר שעוסקות ברפואה ובפילוסופיה בעולם העתיק. היא חזרה לישראל והמשיכה במחקרה כעמיתה בתוכנית מרטין בובר במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית.

המחקר של אורלי מתמקד ברעיונות העתיקים על אנטומיה, פיזיולוגיה ודיאגנוסטיקה, ובקשר בין תחומי הרפואה הללו. היא מבקשת להבין כיצד אנשי העבר חקרו והסבירו את הטבע, ובעיקר את הגוף החי. אורלי חוקרת לא רק את הידע עצמו אלא גם מדוע הידע משתנה וכיצד נוצרים רעיונות מדעיים חדשים. בהקשר זה היא בוחנת כיצד תאוריה, מחקר אמפירי ועשייה קלינית הזינו זה את זה והובילו להסברים שונים של הגוף החי ושל מחלות והטיפול בהן.

אחד מנושאי המחקר העיקריים שלה הוא התורה והפרקטיקה לאבחון באמצעות הדופק ביוון ורומא. היא ממפה ומפרשת את האופן שבו סיווגו הרופאים העתיקים את הדופק (לדוגמה, לפי מדדים של גודל, מלאות וריקנות, קשיחות העורקים ועוד). כמו כן היא בוחנת כיצד סיווגים אלו השתנו לאור רעיונות חדשים על גוף ונפש, וכיצד ישמו הרופאים את תורת הדופק בעת אבחון חולים. ספרה, שעוסק בראשית המחקר על מערכת כלי הדם והנשימה ביוון העתיקה, זכה בפרס האקדמיה הבין לאומית להיסטוריה של המדע.

אורלי מתמקדת גם ברעיונות האנטומים בעת העתיקה. הידע האנטומי בעת ההיא היה בתהליך התעצבות, כך שכל רופא תיאר את מבנה הגוף וחלקיו באופן שונה מעמיתיו וכתוצאה מכך, במקום תורה אנטומית אחת היו למעשה אנטומיות רבות ומגוונות.

בשנים האחרונות אורלי מקדמת שיח ושיתוף פעולה פורה וייחודי עם חוקרים מתחומי הרפואה בארץ ובחו"ל ופיתחה שיטה לשחזור הממצאים המדעיים שעליהם התבססו הרופאים העתיקים. הודות למימון נדיב ממועצת המחקר האירופאית (ERC) היא הקימה קבוצת מחקר שמתחילה כעת ליישם באופן שיטתי ונרחב את המודל הבין תחומי והחדשני הזה. הקבוצה כוללת היסטוריונים וקלסיקאים כמו גם מומחי אנטומיה מודרנית מבית הספר לווטרינריה ומהפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, ומומחים בתחום הדיגיטל. יחד הם מנתחים מזוויות שונות את הכתבים, משחזרים באופן מעשי את הידע שתועד בהם ומפתחים אטלס דיגיטלי אינטראקטיבי, שיציג את האנטומיות השונות בתלת-ממד ויציע כלי ניתוח ומחקר מתקדמים.

עודד השלים לימודי תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה העברית ב-2007. בשנת 2015 הוענק לו התואר ד"ר בפילוסופיה מאוניברסיטת הרווארד ואחר כך ובמשך שלוש שנים הוא היה מרצה ועמית פוסט-דוקטורט במרכז לאתיקה ובמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת סטנפורד. הוא חזר לישראל ב-2018 והיה עמית בתכונית עמיתי מרטין בובר למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה העברית במשך ארבע שנים וכעת הוא  מצטרף למחלקה לפילוסופיה ולמרכז לפילוסופיה של המוסר ופילוסופיה פוליטית כמרצה בכיר.

עודד עוסק בפילוסופיה של המוסר, פילוסופיה של הרגש, פילוסופיה פוליטית וקשרים בין פילוסופיה וספרות. הרעיון שמניע את המחקר של עודד הוא שהרגש והתבונה כרוכים זה בזה ללא הפרד. לא רק שהרגש אינו מנוגד להיגיון, הוא מעצב ומבטא את עקרונות הרציונליות והמוסר שלנו. לכן, למשל, אנחנו שואלות ושואלים את עצמנו לא רק מה גורם לכעס, לאהבה, לחרטה ולאושר שאנחנו חוות וחווים, אלא גם: מה מצדיק רגשות אלו? האם הם ראויים ומה משמעותם? מאותה סיבה, המחשבה הרווחת שרציונליות טהורה נעדרת רגש היא מחשבה שגויה.

עודד פרסם שורה של מאמרים על אודות ההיגיון שעל-פיו רגשות משתנים בזמן. חרטה, אֵבֶל, כעס וטינה הם רגשות שמסתכלים אל העבר — אל טעויות, אובדן, עוולות ובגידות שלא ישתנו לעולם. כיצד, אם כן, ניתן להצדיק את השינויים שחלים ברגשות אלו? האם עם התפוגגות הכעס על העוול שנעשה לנו או התפוגגות החרטה על הטעות שעשינו, אובדים לנו גם ההבנה והזיכרון של חשיבות העוול והטעות? האם כדי לזכור את אהובינו שמתו עלינו להתאבל לנצח? עודד טוען שהעיון ברגשות חושף תפיסה תהליכית של רציונליות המנוגדת לתפיסה הרווחת של רציונליות, שהיא תפיסה מצבית. העוול, הטעות והאובדן לא מצדיקים מצב רגשי מתמשך אלא תהליך מורכב המתממש במשך הזמן.

בימים אלו, עודד כותב ספר שמחבר בין ההיגיון הרגשי שלנו לשאלות יסודיות בפילוסופיה של המוסר. על פי הספר, הבלתי-נסבל מהווה קטגוריה מוסרית וערכית שמאירה באור חדש שאלות מוסריות בוערות.

מתעניינים בשאלות דומות לשאלות שעודד חוקר? עיינו במאמרו כאן.