אדם סילברשטיין למד את כל תאריו באוניברסיטת קיימברידג'. בתואר הראשון הוא התמקד בהיסטוריה של האסלאם ובשפות הערבית והפרסית. את עבודת הדוקטורט הוא כתב על שירותי הדואר באסלאם הקדום ובחן את השפעותיהן של האימפריות הביזנטית והסאסאנית על ייסודן של הדואר האסלאמי, מוסד שהתמקד לא רק בתקשורת מלכותית בין אזורי האימפריה, אלא גם באיסוף מודיעין!

עם סיום הדוקטורט, אדם היה עמית בתר-דוקטורט של האקדמיה הבריטית במשך שלוש שנים, ולאחר מכן החל ללמד במכון למזרחנות (Oriental Institute) באוניברסיטת אוקספורד, כמרצה ובהמשך כמרצה בכיר, ושימש עמית ב-Queen's College באותה האוניברסיטה.

ב-2010 הוא עבר לאוניברסיטת לונדון (King's College), שם מונה לפרופסור חבר,  וייסד את התוכנית ללימודי הדתות האברהמיות. ב-2012 אדם עלה לארץ ולימד באוניברסיטת בר-אילן עד להצטרפותו לסגל האוניברסיטה העברית.

מחקרו של אדם הוא ברובו מחקר השוואתי.  עיקר עניינו בהיסטוריה של האסלאם בהקשרה הרחב, ובהתמקדות במקרי בוחן שדרכם אפשר להבין כיצד התרבויות האסלאמיות הקדומות עיצבו את הציוויליזציה של המזרח הקרוב בדרכים חדשות.

ספרו האחרון ראה אור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ועוסק במגילת אסתר בעולם האסלאמי. לפיו, מקורות מוסלמים משמרים על אסתר חומרים קדם-אסלאמיים חשובים שלא שרדו במקומות אחרים, חלקם מציעים תשובות לשאלות עתיקות אודות אסתר, כמו למשל משמעות הכינוי של המן בגרסאות היווניות של הסיפור, הסיבה מדוע מרדכי סירב להשתטח בפני המן, ואת ההקשר הספרותי של 'מזימת הסריסים' להרוג את המלך הפרסי. לאורך הספר אדם מראה כיצד הרקע התרבותי והדתי של כל אחד מהסופרים השפיע על הבנתו וסיפורה מחדש של סיפור אסתר.

אורטל החלה את לימודיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בחוגים לארכיאולוגיה ולהיסטוריה של עם ישראל מתוך כוונה להתמקד דווקא בהיסטוריה של עם ישראל. בסיומה של השנה הראשונה בחוג לארכיאולוגיה, היא השתתפה בחפירה לימודית בתל רחוב והוקסמה מהמחקר הארכיאולוגי – תחום שמשלב עבודת שטח ומחקר גם יחד – והבינה שמצאה את ייעודה: ארכיאולוגית חוקרת.  בהמשך, היא הייתה ממקימי המעבדה לארכיאולוגיה חישובית, שקמה בשנת 2010 במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בהובלתה של פרופ' ליאור גרוסמן.  

המעבדה לארכאולוגיה חישובית מפתחת שיטות מחקר חדשניות המבוססות על סריקת מודלים תלת ממדיים. המעבדה עוסקת בתיעוד דיגיטלי של מגוון ממצאים ארכאולוגיים – משיני דגים וגלעיני זיתים, דרך שברים קרמיים ותכשיטים, ועד לחטי פילים – ולאחר מכן מבצעת מחקר גאומטרי על הממצאים האלו. המעבדה מדגישה הטמעה ושילוב של גישות חישוביות באמצעות הוראה וטיפוח של סטודנטים בכל השלבים.

עבודת הדוקטורט של אורטל עוסקת בזיהוי "טביעת אצבע" אישית ותרבותית בתרבות החומרית, ובמיוחד בקרמיקה. כיצד עושים זאת? איך ניתן לאתר את הקדר הבודד או את התרבות שלה מיוחס כלי חרס מסוים אלפי שנים לאחר ייצורו?

אורטל התחילה את מסעה המחקרי בשאלה הבסיסית באיזה חלק בקנקן ניכרים ההבדלים בין קדר אחד למשנהו? לשם כך, היא ערכה ניסוי בשיתוף המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית באקדמיה לאמנות בצלאל. היא ביקשה מחמש סטודנטיות לקרמיקה לייצר חלק עליון של קנקן קדום, פעם אחר פעם, במשך שבוע. תוצרי הסטודנטיות נסרקו בתלת-ממד ועובדו בתוכנה ייעודית. המחקר הצליח למצוא את "טביעת האצבע" האישית של כל אחת ואחת מן הסטודנטיות  בעוד שהן עצמן לא זיהו את תוצרתן.

המחקר נערך בשיתוף עם נעמה גלובר ופרופ' עמית צורן מהמעבדה ההיברדית במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטה, ובשיתוף פרופ' ליאור גרוסמן, ראש המעבדה לארכיאולוגיה חישובית באוניברסיטה העברית.

בהמשך, אורטל העמיקה את שאלת "טביעת האצבע" וכיוונה לזיהוי תרבויות בממצא הארכאולוגי עצמו. היא חקרה (בשיתוף עם ד"ר ולנטין רו מהמכון הלאומי למחקר מדעי בפריז; ד"ר אבשלום קרסיק מרשות העתיקות; ופרופ' ליאור גרוסמן מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית) קבוצת קדרים מומחים משתי קבוצות אתניות שונות ממחוז רג'סטאן בהודו. במחקר זה, בוצעה אנליזה של קנקני מים מסורתיים. המחקר הצליח להפריד באופן אוטומטי ומובהק בין הזהות האתנית של הקדרים, וזאת ע"פ גאומטריית התוצרים שלהם. למסקנות אלה השלכות חשובות ומעניינות בניתוח ממצאים ארכאולוגיים ופרשנותם.

מחקר נוסף, שאורטל פרסמה לאחרונה יחד עם פרופ' עוזי סמילנסקי ממכון וייצמן וד"ר אבשלום קרסיק מרשות העתיקות, עוסק בזיהוי עקבות המידה המקראית 'טפח' (רוחבן של ארבע אצבעות הצמודות זו לזו) בממצאים ארכיאולוגיים. במסגרת המחקר נעשה ניתוח ממצאים משלוש קבוצות קנקני אגירה ומסחר, שיוצרו במקומות שונים בארץ ישראל במאות העשירית עד השביעית לפני הספירה (תקופה המזוהה במקרא עם תקופת ממלכות יהודה וישראל). המחקר מצא כי המשתנה היחיד המשותף בדיוק רב לשלוש הקבוצות הוא קוטר פתחי הקנקנים, ואורכו נמצא בטווח ההערכות השונות שניתנו בעבר למידת הטפח.

 ההרגל לשרטט לעצמם תרשימי עץ היררכיים בשולי הספרים שקראו ובטיוטות ששרבטו לעצמם.דרך ההערות הקטנות ששרבטו בשולי הדף, היא משחזרת את תהליכי החשיבה, היצירה והניתוח של אנשי ימי הביניים. בעזרת סריקה ממושכת של מאות כתבי יד מכל רחבי אירופה, תעתוקם, ניתוחם ובעזרת ניתוחים סטטיסטיים, היא ממפה את ממדיה המפתיעים של התופעה, את דפוסי השימוש בה, את החופש והיצירתיות שהפגינו המשתמשים בה ואת השימושים השונים שלה בתיאולוגיה, לוגיקה, דקדוק, שירה, רפואה ומשפט.